סיפור על שגרה ועייפות: את חמ״ל מוצב כרכום בלבנון איישו שניים – אחד ער, השני ישן, ומתחלפים. המוצב שכן על פסגת הר, היה ממוגן דיו, וספג ירי מרגמות יומיומי, כך שכריזת ״ספיגה!״ הייתה דבר שכיח. החשש האמיתי היה הסלמת האירוע להתקפת מוצב, מצב שבו חיזבאללה מטפסים על ההר תוך כדי ירי מעוור על מנת לתקוע דגל, לחטוף חייל, או להשתלט על המוצב. כך שלמרות שהתרגלנו לירי, תמיד היה חשש שהעניין האמיתי רק מעבר לפינה. פעמים בודדות שמעתי במערכת הכריזה את הקריאה ״התקפת מוצב״ – תמיד לשווא; מישהו זיהה משהו, משהו זיהה מישהו, חזל״ש. אבל הסיפור הוא בכלל זה: את החמ״ל איישו שניים, אחד ער, השני ישן, וכשיום אחד כרזו ״התקפת מוצב!״ המוצב נדרך והחמל״יסט הער מיהר להעיר השני, הישן, ואמר לו עומר קום, יש התקפת מוצב. אבל עומר סירב לקום, והתכרבל על מיטת הקפיצים הצבאית בחדר הקטן הצמוד לחמ״ל הרועש וגער בחמ״ליסט המעורר: ״רבאק, אני לא הערתי אותך קודם לספיגה״.
הא, נכנסתי לאתר הבארבי / Barby ובמקרה הקונסול בדפדפן היה פתוח וגיליתי
הא, נכנסתי לאתר הבארבי / Barby ובמקרה הקונסול בדפדפן היה פתוח וגיליתי שמועדון הרוק הוותיק מתהדר באינטרו ascii אולד-סקול הזה! כמו כן עדיין מעכל את העובדה שמופע 35 שנה לאלבום האגדי של נושאי המגבעת לא יתקיים מחר.
הבעיה היחידה שלי עם השיר הזה היא הדובר היודע-כל הלא-מהימן
מן הרנדום צץ השיר הזה באוטו שלי, והתלהבתי שהבנתי פה ושם מלה בגרמנית – לוּפטבלוּנז [בלוני אוויר], נוינאוּנדנוינציש [תשעים ותשע], האסט דו אטוואס זייט פור מיך? [יש לך זמן בשבילי?] – ועוד כמה מילים וביטויים שהצלחתי לקלוט בגרמנית השבורה שלי. בבית, בעזרת תרגום לאנגלית, קראתי את המילים ובלית ברירה תרגמתי אותו לעברית באופן חופשי-מאוד (מאוד) ואני מביא אותו כאן לפניכם בשעה קשה זו:
99 בלונים / ננה
יש לך זמן בשבילי? אם כן אז אשיר לך שיר
על תשעים ותשעה בלונים בדרכם אל האופק
האם את חושבת עלי כעת? אם כן אז אשיר לך שיר
על תשעים ותשעה בלונים ועל איך כל הדברים קשורים.
תשעים ותשעה בלונים בדרכם אל האופק
נחשדו כעב״מים שבאו מן החלל החיצון
אז להק מטוסים נשלח כדי לבדוק אותם
אך באופק היו רק תשעים ותשעה בלונים.
תשעים ותשעה מטוסי קרב, כל אחד מהם גיבור גדול
חשבו שהם קפטן קירק שיגרו זיקוקי די-נור
השכנים המבולבלים מיד הרגישו סכנה מתקרבת
בינתיים אל האופק נורו יריות על תשעים ותשעה בלונים.
בעקבות פניות מרובות בימים האחרונים, בהן פניות מגורמים רשמיים, עצרתי את פעולתו של פרויקט הצד הקטן שנבנה בין אזעקה לאזעקה – ״כוכבים בחוץ״.
בתוך שלל התגובות שהתקבלו לפרויקט הזה הגיעה נקודת המפנה האמיתית כשפרסמתי בהתלהבות (בדיעבד כנראה עודפת) תמונה שנתפסה בעדשת הממ״ד שלי בה נראים שני מיירטים באיזור המרכז. הצילום הזה נגע בהרבה אנשים; היו שאהבו, אחדים ביקשו עצות בבניית פרויקט דומה, וכמה כעסו (או פחדו); אך הדבר המשמעותי שהתעורר סביב זה היה דיון על ביטחון שדה, אוסינט (מודיעין ממקורות גלויים), וכו׳.
אמנם בניתי מערכת קטנה שרצה על רשת ביתית, אבל בסוף גם רשת ביתית מחוברת לאינטרנט, ולא צריך להיות גאון כדי לחבר את הנקודות. בהתחלה ביטלתי את הרעיון הזה כפרנואידי: נו באמת, האיראנים – בכבודם ובעצמם – יגיעו אלי לראוטר ויחפשו את הרספברי פיי שלי שמחובר למצלמה? אך ככל שהמלים הדהדו בראשי אט אט הבנתי – כן. כשזה יקרה – ככה בדיוק זה יקרה.
״כוכבים בחוץ״ היה פרויקט כיפי בזמן קשוח. תמונות קשות באווירה רכה, ולהפך. פרויקט שנבנה בשעתיים-שלוש, השתכלל במשך יום-יומיים, ונסגר באחת. פרויקט ללא משתמשים, שהצליח בכל זאת לעורר הרבה אמוציות אצל הרבה אנשים. למדתי על עבודה עם משאבים נמוכים, נגיעה בפייתון, הצצה לעולם הסטרימינג, והרבה עבודה עם רובוט מופלא אחד בשם קלוד (שכבר הענקתי לו את עיטור הקוד תחת אש).
הערה לסיום: לא חשבתי שלתצפית ישירה על המאורעות תהיה השפעה פסיכולוגית כל כך ישירה וחזקה עלי. התצפית החיה על אובייקטים בליסטיים במעופם היתה לא קלה. לצד התלהבות גדולה התעורר חשש אמיתי. ההתלהבות היתה נסיון להפיג את החרדה, אבל חרדות, מטבען, מסרבות ללכת. לראות בעיניים את מלחמת הטילים הרגיש כמו להופיע חמוש בסכין לקרב אקדחים. לכן מומלץ לסגור את חלון הממ״ד, גם כמגן מהדף הפיצוצים, אבל גם כווילון שנועד להסתיר את הטירוף.
סיכום ביניים: מבצע ״כוכבים בחוץ״ – פרויקט צד בזמן מלחמה
באזעקת הבוקר הראשונה השבוע הבנתי שאין לי עיניים – אני יושב וכורה אוזן להדי פיצוצים מבעד לבטון הממ״ד ומנסה לפענח אם זה יירוט או נפילה. באותה נשימה הבנתי שיש לי את כל הכלים לעשות עם זה משהו.
שלפתי מהארון מצלמת רשת ישנה וחיברתי לרספברי פיי חסר מעש, ואז – בצו 8 תכנותי – גייסתי את החבר קלוד למשימת פיתוח דחופה. ההוראה היתה פשוטה: make it work. ביקשתי ממנו שיתחבר לרספברי פיי, ימצא את המצלמה, יפתח את הגישה ל-wifi, כדי שאני – יוזר תחת מצור – אוכל לשבת ספוּן בממ״ד ולצפות במאורעות הבחוץ דרך דפדפן.
כבר באותו בוקר, אם כן, עד האזעקה השניה – זה כבר עבד. היה לנו POC עם מצלמה שמיקמתי על העוקם מחוץ לחלון הממ״ד, נקודת רשת זמינה בדפדפן, והתמונה הגיעה בהירה וברורה. הצלחה: יש לנו עיניים.
מאותו רגע הפרויקט תפס תאוצה: עם מתכנת צמוד (קלוד) ואיש פרודקט מיליטנט (אני) ויוזר רעב (גם אני), פיצ׳רים התממשו במהירות שיא. הוספנו שעון, מצב יום ולילה אוטומטי, וחיברנו את כל העסק למערכת ההתרעות הלאומית, כך שבכל פעם שיש אזעקה יופיע על המסך הכיתוב המרגיע DEFCON 2: INCOMING MISSILES, באדום. עם חיזלו״ש האירוע, פקדתי על קלוד מעדנות, תחזיר את הכיתוב DEFCON 5 בכחול כדי שנוכל להרגע. על כל פנים, עד סוף היום המצלמה מצאה את עצמה בהצבה השניה שלה, במרפסת, חשופה לאיתני הטבע ומצלמת את הנוף הפנורמי של הסיטי של תל-אביב. כמה אזעקות לאחר מכן, המצלמה כבר עברה להצבה השלישית והנוכחית שלה, על זרוע הסוכך חשמלי בסלון.
במהלך העבודה על הפרויקט הזה נרשמו כמה אירועים נהדרים ברמת האינטרקציה עם קלוד. למשל: כשבקשתי ממנו לעבור באופן אוטומטי בין מצבי בהירות יום/לילה התחלנו לתכנן מערכת שתזהה את מצב התאורה בחוץ ותתאים את עצמה. אבל אז חשבתי על מקרה קצה חשוב, ושאלתי את קלוד: אם יפול טיל ויהיה הבזק של פיצוץ – זה לא יבלבל את המערכת? הוא הודה שזה אכן עשוי לבלבל, וכך – החלטנו ללכת על חישוב שעות הזריחה/שקיעה כדי להשיג מדד יציב יותר לכמות האור הנוכחית.
נקודה נוספת ראויה לציון היא שלאט לאט קלוד התחיל להבין את הקטע. ה-LLM התחיל לדבר איתי במושגים של מלחמה. של טילים. הוא התחיל להפנים שהיוזר רוצה לצלם טילים. היוזר מחכה לראות טיל. היוזר נמצא בסביבה שבה נופלים טילים. כך, כשניסינו לתמרן את איכות התמונה במצב לילה (כדי לתפוס אוטומטית תמונות של שובלי אור, אם יהיו) קינפגתי את המערכת לחשיפה ארוכה (תודה על העזרה, Avin Vadas), מה שהביא אותי לשיחה עם קלוד על פשרות טכניות וסימולציה של מושג מקצועי כמו ״חשיפה ארוכה״ במונחים של מערכת פרימיטיבת ומחוסרת-משאבים כמו זו. בסוף השיחה החלטנו על ה-API ועל הקונפיגורציה המתאימה. הייתי מרוצה וכתבתי לו את זה. קלוד סיכם את הפרטים וחתם את ההודעה שלו במלים "Stay safe". אני לא יודע אם הגענו באותו ל-AGI, אבל זה היה רגע מרגש.
כשכתבתי על הפרויקט הזה ברשתות החברתיות מיד התחילו לצוץ הערות ובקשות. הפיצ׳ר הראשון שהתבקשתי ליישם היה חיבור לטוויטר (תמיד כיף איתך, Maya Marom), שיצלם את רגעי האזעקה, ואולי אפילו יתפוס איזה שובל של אש באוויר. נגנבתי לחלוטין, ומיד שילחתי את קלוד לבצע את העניין. הפיצ׳ר עובד, אך כרגע אקספרימנטלי ולא פתוח לציבור, גם מטעמי ביטחון שדה (תודה על ההערה, Udi Oron), אבל גם מטעמים טכניים. אחסוך מכם את הפרטים, בקצרה – אנחנו עוד לא שם.
המרחב המוגן מנתק אותנו מהמציאות ומכניס אותנו למצב בינארי של אזעקה ושחרור. אנחנו הופכים לחתולים שרדינגריים, חיים ומתים בו״ז. כל עוד אנחנו בפנים אין לנו מושג מה קורה בחוץ. הפחד הגדול ביותר הוא לצאת החוצה אל הלא-כלום, אל ההרס מוחלט. מהדורות החדשות מנסות להפיג את החרדה הזו, אך מלהגות את עצמן למוות. הפרויקט הזה, שנעשה בין אזעקה לאזעקה, בהתלהבות ובסקרנות של ילד בן חמש שמגלה שהאור במקרר כבה כשסוגרים את הדלת ומחפש דרך להוכיח את זה, הוא בדיוק מה הייתי צריך: עיניים במקום הנכון ובזמן הנכון.
עד שתיגמר המלחמה, והפרויקט הזה יהפוך להיות עוד רשומה סהרורית וספק משעשעת בתהום הנשיה של האינטרנט: אני מקודד – כדי להתמודד.
מִקְּרָבוֹת הַבֵּינַיִם עוֹלֶה הַבַּנַּאי,
מִלְחֶמֶת הַבַּיִת גְּבוֹהָה וּמְגֹעֶשֶׁת.
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עִירְךָ אֶל עֵינַי
בְּקִדָּה וּמִזְמוֹר מֻגֶּשֶׁת.
(נתן אלתרמן, ״הולדת הרחוב״, מתוך הספר ״כוכבים בחוץ״)
פרויקט פתע: בין האזעקה הקודמת לאזעקה נוכחית אמרתי לעצמי רגע – יש לי רספברי פיי, יש לי מצלמת רשת – קלוד!! תעשה מערוף לחבר בזמן מלחמה, תתחבר ב-ssh לרספברי פיי ותמצא את מצלמת הרשת של לוג׳יטק ותהפוך את זה למצלמת וויי פיי שאני יכול לתלות מחוץ לממ״ד לעקוב אחרי טילים – והוא כמובן עשה את זה, בזמן שמיקמתי את המצלמה על העוקם מחוץ לחלון. באזעקה השניה קלטתי שתמונה על הצד ושלא רואים שמיים, רק לבן. אמרתי לו בחייאת קלוד – תוזיז התמונה 90 מעלות ימינה, ותבהיר קצת למה לא רואים כלום. הוזיז והבהיר. מטרות המלחמה:
א. להמליץ על קלוד לעיטור הקוד תחת אש.
ב. לשנע את הפרויקט הזה למרפסת.
איפשהו בדימדומי הבוקר חלפה בי המחשבה שלפני שנגיע ל-AGI, אם בכלל – תתנמ
איפשהו בדימדומי הבוקר חלפה בי המחשבה שלפני שנגיע ל-AGI, אם בכלל – תתנמך התודעה האנושית לדרגת LLM. אין לי דרך להוכיח את זה. אולי דווקא זה מוכיח שכל זה כבר קרה.
עלה לי זכרון חביב מתחילת האלף, כשהייתי עורך חדשות באתר נענע ז״ל, במשמר
עלה לי זכרון חביב מתחילת האלף, כשהייתי עורך חדשות באתר נענע ז״ל, במשמרת בבית רובינשטיין בלינקולן-קרליבך, ותרגמתי ידיעות מרויטרס על פיצוצים במתקני גרעין איראניים שנגרמו כתוצאה מתקלה בצנטריפוגות, וחשבתי ״איראנים מפגרים, לא יודעים לבנות צנטריפוגה״, ועשור לאחר מכן הסתבר שזה היה Stuxnet.
זו דוגמה נפלאה לאיך יוזר חווה בעיה: כן, את המתכנת מעניין אם הטיל הגיע מלבנון או שמא מאיראן, ומנהל המוצר עסוק בלהבין איזה סוג של טילים היוזר הכי רוצה, בזמן שהמנכ״ל מוכר לקורפורייט אמריקאי סוללות טילים משונעות שעוד לא נבנו, אבל היוזר? הוא יושב בבית ולא מבין למה הוא צריך לרוץ למקלט.
נזכרתי היום ב-2007-2009, שנים שבהן פרונט-אנד היה יצור ללא שם, ללא שום הערכה פיננסית, ובגדול כולם חיפשו ״מישהו״ שיעשה ״משהו״ ש״לא אמור לקחת הרבה זמן״ וככל הניתן – בחינם. זה היה שוּק של אנשי מרקטינג עם רעיונות. הרבה רעיונות. נזכרתי בלקוח שהיה לי אז, שרצה לבנות דפדפן תלת ממדי.
דפדפן תלת ממדי! לא יהיו אתרים, יהיו ״שכונות״. שאלתי על מודל כלכלי; אין מודל כלכלי עדיין, אבל כולם מאוד אופטימיים. היה ברור שברגע שיהיה דפדפן תלת ממדי הוא יסחוף את העולם. אני לא זוכר איך קראו להם. כמו כן, מן הסתם, את הציוץ הזה כתבתי בדפדפן דו-ממדי.
עכ״פ, רגע לפני האקסטרווגנזה הבליסטית הנוכחית דיברנו על מות ה-SaaS, על פריצת הסכר, המלים ״מתכנת פרונט אנד״ היו שוות ערך למילים ״לשכת התעסוקה״. בוויכוח מסויים אפילו כינו אותי גייטקיפר. שזה משעשע בהתחשב בעובדה שאחת מטענות היסוד שלי היא שכל אחד יכול ללמוד פרונטאנד. אבל מי רוצה ללמוד?
וחשבתי – אם כל אנשי הלא-תוכנה החדשים יאספו מספיק כסף כדי לממן מספיק זמן-LLM, אולי חלום הדפדפן התלת ממדי עוד יתגשם. נכון, חלף הזמן, יש מטאקווסט, יש גוגל גלאסס, אבל מי יודע? – אולי ברגע שיהיה דפדפן תלת ממדי הוא יסחוף את העולם. על המודל הכלכלי נדבר כשנגיע לזה.
בדיעבד אני לא יודע מאיפה הגיח הטקסט הזה עכשיו. כנראה שבעיקר רציתי לכתוב משהו לא על מלחמה. אולי לפחות לנצל את המלחמה כדי לתקוע סיכה בבלון חשיבותו העצמית של השיח של אתמול. ואולי אני מפספס פה משהו. אולי יש פה ממד שאני פשוט לא מצליח לראות בדפדפן שלי, הדו-ממדי, הגייטקיפרי, המיושן.
הכל בחיים עניין של תזמון. הנה, הבוקר קמתי בזינוק מבועת לצלילי האזעקה – כש-12 שעות קודם לכן, במהלך הקרנת הסרט ״זה עובד?״ ברב-חן גבעתיים, רק ייחלתי לה בכל דקה מחדש לאורך השעתיים האומללות של ההקרנה האיומה הזו.
שנת 2046. התשתיות קרסו. הבורסה נפלה. החיסונים כשלו, תמותה פשתה בכל. הרחובות נטושים, ואדם לאדם זאב. שארית האנושות מתחבאת בכוכים תת-קרקעיים, מרוטה ורעבה, ובסיורים מבצעיים בערי הרפאים (״תמרונים קרקעיים״) עוד אפשר לראות פה ושם את הגרפיטי המפורסם ״We were absolutely right״.
כפי שאנחנו עדיין מעריכים מכוניות בכוח סוס, אז רק ראוי שאת ה-LLM נעריך
כפי שאנחנו עדיין מעריכים מכוניות בכוח סוס, אז רק ראוי שאת ה-LLM נעריך ביחידות של מוח סוס (🧠🐴). קבענו ש-1 כוח סוס = 745W~. שאלתי את אופוס 4.6, והוא העריך את עצמו בערך ב-300 מוח סוס, כאשר ולטענתו 1 מוח סוס = ~כוח-חישוב של קלוד הייקו/GPT 3.5.
לפני עשרים שנה ויותר הכרתי איזה סטודנט לבלשנות שלמד קצת את חומסקי וסיפ
לפני עשרים שנה ויותר הכרתי איזה סטודנט לבלשנות שלמד קצת את חומסקי וסיפר לי שכשאנחנו אומרים ״חומסקי״ אנחנו למעשה אומרים ״חומ-פּ-סקי״, אבל לא שומעים את הפּ״ה. לימים, גם הסטודנט הזה התברר כחלאה. סתם, שתבינו מי זה חומפּסקי.
כבר שלושה עשורים שאני אוסף ספרים. לאחרונה מצאתי את עצמי נמשך אל תוך חנות ספרים בקופנהגן, ולמרות שרוב הספרים היו בשפה הדנית, התעקשתי ומצאתי כמה מדפים באנגלית ומתוכם שלפתי את הספר The Book Collecting Game (אדוארד ניוטון, 1928) ובתוכו קראתי את השורה היפה הזו: ״כשהיו ברשותי כמה מאות ספרים כיניתי אותם "הספריה שלי״; כיום כשברשותי שמונה או תשעת אלפים של ספרים, אני יודע שזו לא ספריה: זה בסך הכל אוסף ספרים״. מן הסתם, עזבתי את החנות דרך הקופה. הספר בידי. אוסף הספרים גדל ב-1.
בזמן האחרון החלטתי, או הוחלט על-ידי, או לפחות גמלתי בלבי ללא אומר, כלומר למרות שלא התקבלה שום החלטה – ידעתי שכך אעשה, על כל פנים – זה קרה לאחרונה – לקחת את תחביב איסוף הספרים שמלווה אותי כל כך הרבה שנים בלהיטות, ולהעלות אותו להילוך גבוה יותר, מחושב. כך, ביום שישי האחרון, העלאתי בחכתי את העותק הזה של המהדורה הראשונה של האיליאדה (איליאס) בתרגומו המופתי של טשרניחובסקי, משנת 1930, חתום ומוקדש בידי המתרגם משנת 1956. ושוב, אוסף הספרים גדל ב-1.
בדרך חזרה לגבעתיים, בשוטטות מזרחה ברחובות הקטנים שנמשכים מקינג ג׳ורג׳ לרוטשילד, עברתי ליד ביתו של המתרגם ברחוב אחד העם, ולא יכולתי להתעלם מהגשר – הפורטל – בן שבעים השנה שהחזקתי בידי. לכאן הכל התנקז. לנקודה הזו במרחב. אולי זה הקסם של הספר הישן, הנגיעה בזמן אחר, בלי לזוז.
אני חושב על זה עכשיו גם לנוכח פרס ספיר שהוענק לספר שמסקרן אותי כבר זמן מה (עדיין לא קראתי), עד כמה כפויי טובה אנחנו כלפי הספרים. אנחנו מקדשים את הסיפור, את הסופר, אבל לא את הספר. אין פרסים לעותקים ששרדו את אימת הזמן. הממלכה אינה חוגגת את העותק הבודד שבידל את עצמו משאר העותקים בעולם. זהו רגע שבו הילת הספר מתגלה רק לנוברים, למזיעים, למכתתי הרגליים נקועיי השלווה, מקדשי הנייר, מגפפי הכריכות, מצ׳זבטי הדפוס, אנשים שהבינו מזמן שאלפי הספרים שברשותם אינם ספריה, הם בסך הכל אוסף ספרים.
לכאורה, יש פה את כל הסיפור: קרב, תשוקה, כלבים, מבט, שיער שחור בעמידה ע
לכאורה, יש פה את כל הסיפור: קרב, תשוקה, כלבים, מבט, שיער שחור בעמידה עזה, זירה, במה, מסך. לפני קצת יותר מעשרים שנה נחתו העבודות האלה על שולחני, ממש רגע לפני שידעתי מי זו דנה דרויש. ארבעה פריימים מתוך סרט של דנה. היא קראה לו ״צער האלים״. צער האלים באמת, צער האלים באמת. היי שלום, דנה. אלוהה, בפעם האחרונה. מסך. 💔
דנה דרויש ז״ל – 1975-2026
Dana Darvish
כל פעם מחדש לפני מלחמה פוטנציאלית עם איראן, בנקיונות של ערב שבת, אני נ
לפני כעשור++, בזמן שצעדתי בנמל ת״א בדרך למשרדי וויקס, ראיתי משאית. לא סיפור מי יודע מה, אבל כשנכנסתי למשרד כתבתי את השיר הזה מיד, במעין רגע חד-טיוטתי, מעין from scratch to prod בגרסת השירה. שנים לאחר מכן נכלל במעט השירים בספרי השני, ״שירים טיפוסיים״ (2019). מוקדש לעובדי וויקס המנומנמים שאשכרה הולכים היום (שוב) למשרד. בוקר טוב.
#שירים_טיפוסיים
לא רוצה להתרברב אבל פיתחתי חוש מחודד למצוא את כל פרסומי האקדמיה ללשון
משרדי חברת XTEINK הסינית בהונג קונג מרוחקים כ-800 קילומטרים אוויריים בלבד ממחוז נאנצ׳נג בדרום-מזרח האימפריה, אך למרות ששתיהן - הונג קונג ונאנצ׳נג – מרוחקות כ-7500 קילומטרים אוויריים מגבעתיים, חצתה הזמנה דיגיטלית את המרחק הזה במהירות האור, התקבלה בהונג קונג והועברה לאיזור התפעול בנאנצ׳נג, שבקרב מליון וחצי תושביו הזדרז אלמוני לארוז את קורא הספרים הדיגיטלי שהזמנתי, ולשלח אותו למסע בן אלפי קילומטרים, עד לפיצוציה ״המקום של שמחה״ ברחוב כצנלסון, שם הונחה בין חבילות אחרות במדף החבילות עד שביקשתי לאסוף אותה אל הפסיעה האחרונה במסעה אל תוך הכיס שלי. הראתי לבנאדם סמס, הבנאדם נתן לי חבילה. זה כל הסיפור. אז זהו, כמו שנהוג לומר ברחוב כצנלסון האפרורי והמפוייח - שלא. נכון, הונג קונג כבר שכחה ממני, ובנאנצ׳נג כבר הלכו לישון מזמן, אבל איפשהו בדרך בין לבין דאגה יד עלומה לאותת, כמו לומר לחבילה הזו, העייפה מן המסע, ״הגעת, נוחי, שתי משהו, זהו סוף הדרך״, ובטוש אדום גדול נרשם עליה שמי, בכתב-יד, כמו חתימה אחרונה, צריבת סמל האדון על עורף העבד, בקפיטליזם אין מקום לרחמים – ברוכה הבאה למערב, בּיץ׳ – מה ששלי שלי, ואני זה אני, והחפצים שלי, מן הסתם, מגדירים אותי. אין כמוני. לא היה ולא יהיה. ולכן מה ששלי שלי, ומה ששלי - הוא אני. אני ואין בלתי! אני – תומר ליפשיץ – ותמיד אהיה.
מדהים. כשחושבים על זה – אילן היוחסין של משפחת מק׳פליי הולך אחורה (עד כמה שאנחנו יודעים לפי הסרט השלישי) עד שיימוס מק׳פלי - שהוא קתולי. אבל לוריין ביינס מק׳פליי היא צאצאית של משפחה יהודית (ביינס - מיידיש: ״בינה״ או ״דבורה״). אז יש מצב שג׳ורג׳ מק׳פליי, אביו של מרטי, נשאר קתולי – אבל מכבד את המסורת של לוריין, או שסיפור הגיור שלו נעדר מהסרט. בכל אופן אצלנו הולכים לפי האמא אז כן, נראה שמרטי מק׳פליי הוא משלנו! דאטס הבי דוק!
אגב - שימו לב שהתאריך - ה-26 באוקטובר 1985 - יוצא יום שבת בעיר הבדויה היל ואלי שבקליפורניה, כך שהנרות היו אמורים להיות כבר גמורים. תקלה בתסריט. רוברט זמקיס, לתשומת לבך.
בזמן הזה ובמקום הזה הסדרה ״ילדחרא״ (yes) היא אוויר לנשימה: סיפור על אלימות בלי לדבר על ״המצב״, סיפור על מערכת חינוך כושלת בלי לדבר על ״שכר המורים״, סיפור על המרת הבדידות בעוצמה, על שקרים. הסיפור הזה חורג מהנוף הישראלי-קלישאתי ובאותה נשימה מתאר אותו בפירוט ובדיוק כואבים, בשעה שהוא מנטרל את הצופה הישראלי מעמדת המוצא הבסיסית שלו: להיות בעד או נגד. זה סיפור זורם, מעניין, מפתיע ופורץ גבולות. בקיצור, סיפור טוב.
פריצת הגבולות הגדולה בסיפור הזה היא ביסוסו על קשר קרימינלי בין ילד שמן ובודד ומוחרם לבין פדופיל שכונתי מוקצה שיחד הופכים לצמד פושעים שבכל רגע נמצא על סף קריסה, בין אם בשל נטיותיו הפסיכוטיות של הפדופיל, ובין אם בשל האופק הטהור של הילד - להתוודות. בכלל, הוידוי הוא השחרור האולטימטיבי בסיפור הזה, וההתלבטות העמוקה של הסיפור היא אם לבחור בו או לא: הבעל הבוגד משחק עם הרעיון, האב המתאבל התוודה לשווא וחי בייסורים, סוחרת הסמים המקומית מצדיקה את מעשיה באמצעות וידוי, והפדופיל לא יכול להתוודות אפילו בפני עצמו. וידוי הוא כאב, וכל אחד דמות בסדרה הזו כואבת, ומחפשת את השחרור הפשוט בווידוי.
אני לא מומחה בביוגרפיות של הקאסט, אז רק אומר שמבחינתי לראות את יורם טולדנו (Yoram Toledano) ואת אפרת בן-צור (Efrat Ben Tzur) הכניס לסיפור אנרגיות של הסדרה הישנה והטובה ״תמרות עשן״ בכיכובם - איכויות של קולנוע ישראלי טוב; מנשה נוי בתפקיד החוקר הפרטי שמר על מתח גבוה וכל מלה שהגה היתה הנאה צרופה, וליאת הר לב, בתפקיד המאהבת, היתה כל כך מאופיינת ומדוייקת, שקרדיט מגיע גם למייקאפ ארטיסט שלה, שהיטיב לתאר את האופן שבו הדמות שלה מסתתרת בעולם תחת מעטה, שלא באמת יכול להביט בעצמו במראה. בשורת השחקנים הצעירים - שמואלי דקטור (שי, הגיבור) ואחיו (דאלי שכנאי) היו מעולים, לצערי לא הכרתי אותם קודם, כך שזו היתה היכרות ראשונית ואינטנסיבית.
גיבור נוסף בסדרה הזו הוא הסט: התפאורה - האביזרים - הפרטים! עצרתי ובחנתי את הספריות השונות שהופיעו פה ושם ומספרות, למי שמוכן להקשיב, את אפיון הדמות. למשל ספרייתו של יקי (טולדנו) בחדר העבודה הביתי הדגימה את חוסר החן בערימות הספרים המצטברות בבתים ישנים, ספרות מקצועית שכבר אינה רלבנטית, עבר מפואר המעלה אבק, צפיפות וצבעוניות-יתר במדפים אגביים אליהם הצטרפו ספרי קריאה מסוגים שונים, ספריה חסרת תודעה, שניסתה וכשלה. או ספרייתה של המאהבת, חגית (ליאת הר לב) ספריה קטנה ואקלקטית שהתאספה כמו מעצמה בלי להתכוון לזה, מהמלצות על ספר ש״חייבים לקרוא״ או המלצות שבועיות בעיתון, ואפילו עם עותק של ״ציפורים מתות בסתר״ - ספר מיתולוגי שנמצא בכל בית ישראלי.
עניין נוסף: קומיקס. מוטיב חזק בסדרה, שמדי פעם עוצרת להראות ציור בסגנון פנזין כמעין סיכום ביניים של מצב העניינים, לרוב בדימויים כבדים/מפחידים/גסים שמצליחים להצחיק, להעציב ולהפחיד. בשעה שהסדרה לא נופלת לחובבנות המבורכת של פנזין, היא בהחלט שומרת על רוח הפנזין ומצליחה לעשות פאנק. כלומר לעשות מוזיקה באמצעות הריסת מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה. רק בטלוויזיה. אגב, את התמונה שצירפתי פה חתכתי מסצנת החלום (dream sequence) לקראת סוף הסדרה, אחת הסצנות היפות: הילד מנסה להתעורר, אך לא מצליח, והידיים שלו נכבלות בענפים עבותים שכורכים את עצמם עליו במעין אנימציית סטופ-מושן קריפית. קריצה (בעיני) לסרט Little Otik על זוג חשוך ילדים המגדל כתינוק עץ המתעורר לתחיה והופך לרוצח. במשפט אחד: פנזין פוגש קולנוע, בטלוויזיה.
מלה על היוצרים: יוצר הסדרה - אריאל ויסמן (Ariel Waysman), והבמאי - ניב מג׳ר (Niv Majar), שייכים לדור הסטנדאפ האלטרנטיבי שפרץ בעשור הראשון של שנות האלפיים, רק כדי לגווע מהר מדי. שמעתי אותם, ואחרים בני דורם, מדברים פה ושם על האכזבה שחשו מתיוגם כאקספרימנטליים, או פשוט מוזרים. השיפט שלהם לאחורי הקלעים (חרף הופעת הקמאו של וייסמן, והתפקיד הקטן והמשעשע של מג׳ר) הוא מבורך. דווקא מהדלת האחורית, בתפקידי כתיבה, הפקה ובימוי הם מצליחים להביא למסך הישראלי-הקלישאתי הטחון לעייפה ברגש-מוגזם והמוני את ניצוץ האקספרימנט הגדול של האלטרנטיבה. כן ירבו.
מסע קצר החל בשליפת התווים של השיר הזה מהספריה הלאומית, וראו פלא: לא זמר, לא מוזיקאי, לא שחקן – ובכל זאת – שיר. וגיטרה. ומילים כמו מתוך הצגה. רק אצלנו. הרשו לי אם כן להציג בצניעות (הנדרשת) כמה זיופים בצורת טיוטת עיבוד לגיטרה לשיר ״בתנאי אחד״ מאת Nissim Aloni נסים אלוני. העיבוד הזה לא היה יכול להתבצע בלי עזרתו המופלאה של Amit Poznansky הנהדר, שהתנדב לקרוא את כתב היד המקורי של סשה ארגוב ולעבד אותו לצ׳ארט יפהפה ובהיר שאפילו הדיוט-גיטרה כמוני יכול לקרוא. מובא כאן החלק הראשון של השיר בלבד. פשוט נגמרה לי הזיעה. סליחה על הכל, פשוט חיכיתי שנים להפוך את השיר הזה מזמזום בראש למשהו. אז הנה משהו.
שלפתי מארכיון הספריה הלאומית כתב יד של סשה ארגוב (סשה פאקינג ארגוב!) ל
שלפתי מארכיון הספריה הלאומית כתב יד של סשה ארגוב (סשה פאקינג ארגוב!) לשיר ״בתנאי אחד״ שכתב Nissim Aloni נסים אלוני. אני משער שבשלב הזה של הפוסט קהל הקוראים מתחלק לשניים - אלה שלא שמעו על השיר הזה, ואני. הרשו לי להמשיך: בתמורה לכמה שקלים קיבלתי מהספריה הלאומית ארבעה עמודים של כתיבה תמה של תווים לפסנתר בכתב ידו של הפסנתרן הגאון. עכשיו אני לא פסנתרן ובטח לא גאון, וכל מה שרציתי זה לנגן את זה בגיטרה. חשבתי לפנות אל ההמונים, הידועים בחכמתם, הלוא היא חכמת ההמונים, ולבדוק אם יש ביניכם סאקר של סשה ארגוב שמוכן לשבת ולפענח את כתב היד הזה ולהמיר אותו למפתח סול, ואולי אפילו לכמה אקורדים מפחידים שאפילו הדיוט כמוני יוכל לנגן. אם זה מעניין מישהו או מישהי, אנא - צרו קשר. לינק לשיר הנפלא של אלוני בתגובה הראשונה.
ספר התווים החדש של אלון אולארצ'יק - Alon Oleartchik נחת אצלי הבוקר
ספר התווים החדש של אלון אולארצ'יק - Alon Oleartchik נחת אצלי הבוקר. מרהיב, ויש לכך שתי סיבות (לפחות).
בראש ובראשונה - הספר עצמו: כריכת הספיראלה מאפשרת לפתוח את הספר ולקרוא את התווים בלי שהספר ידפדף את עצמו או ייסגר, אפשר להעמיד את הספר על מעמד לתווים, וגם התיווי עצמו - בסגנון ריל בּוּק, הופך את כל העניין למוכר ונעים לקריאה. מרגישים שהוצאת אפיק ספרות ישראלית הקדישה מחשבה עמוקה לעניין ושינתה באומץ כל דבר שלא עבד עד כה בספרי תווים כדי להתאים את הספר למאה הנוכחית. מרשים מאוד.
דבר שני - אודה ואתוודה שאני לא מכיר את כל הרפרטואר של אולארצ׳יק, ודווקא בגלל זה הספר הזה הוא מהסוג שאני אוהב - ספר שיש בו 20% שאני מכיר מקרוב ו-80% שאני עומד להכיר מקרוב. כך היה לי עם סשה ארגוב, מתי כספי, יוני רכטר, ברסנס. ספר כל כך מלא מביא איתו אופקים חדשים.
דבר אחרון: הספר הזה מצטרף למדף בספריה שאני אוהב במיוחד - מדף ספרי התווים שאני אוסף מפה ומשם, ושולף בזמן ובמקום הנכון (לי). מצרף כאן גם תמונה של המדף הזה במצבו הנוכחי. מוזמנים לנחש איזה ספרים מסתתרים בו. ספויילרמז: שלושה מהם חתומים, שניים מהם עם הקדשה אישית, ואחד מהם מצולם (סורי ברי).
השיר ״יוסי ילד שלי מוצלח״ הוא שיר על AI לא מאומן: פרומפט אחר פרומפט אמ
השיר ״יוסי ילד שלי מוצלח״ הוא שיר על AI לא מאומן: פרומפט אחר פרומפט אמא של יוסי את בנה שולחת, ובכל פעם יוסי יוצא לדרך אך משהו מבלבל אותו, הוא מסתחרר, ולבסוף חוזר עם דברים לא קשורים. אומרת לו ״תביא חלב״ - מביא כלב; אומרת ״תביא לחם״ - חוזר עם מפוחית; מתחננת: ״תביא זיתים״ - קוטף פרח; ומשתמש הקצה, אמא של יוסי, נותר בבית ריק, בלי אוכל, אבל עם מנגינה, פרחים ונביחות. גם שילם פרימיום וגם קיבל רעש ולכלוך. AI, ילד שלי מוצלח.
זה סינופסיס נפלא לסרט זומבים אדיר: אקטיביסטית אירופאית מפלסת את דרכה למזה״ת על סיפון אוניה מיטלטלת, נעצרת בלב ים, נכלאת, ובמהלך עימות עם אסירה אחרת – היא ננשכת. היא מתעוררת במרפאת הכלא, וחשה בטרנספורמציה האיטית שלה מלוחמת צדק גבולית ליצור אופל אימורטלי. סצנה ראשונה, תמונה ראשונה:
יוזר פידבק שווה זהב. מצער לשמוע שיוזר מחליט לנטוש אותך, אבל על כל יוזר מאוכזב יש לך, פוטנציאלית, אלף יוזרים מאושרים – אם רק תדע להקשיב. כך שאני מצטער לשמוע על החוויה הרעה שהיתה לצוות הפלוטילה סוּמוּד בארץ, אבל בטוח שבמשט הבא נדע להוציא מפה אקטיביסטים מרוצים שיגידו רק מילים חמות.
הפסקתי לתקן אנשים שאומרים על משהו שהוא סיזיפי ובעצם מתכוונים לומר שזה
עובדה לא פופולרית היא שבקרב חמאס יש קונצנזוס ש״In Rainbows״ הוא האלבום המושלם של רדיוהד, לשון ר׳אזי חאמד, דובר הארגון, שהוסיף שחרף עמדותיו הקולוניאליסטיות ופרו-ציוניות של ההרכב המוזיקלי, כדבריו, הארגון שומר מקום חם בלב גם ל״פאבלו האני״, שרבים מבני העם הפלסטיני משכו ממנו את ידיהם.
פוסט שלישי ואחרון לסיכום מבצע החג ״החזרת עטרה ליושנה״ – עוד נגן מדיה ע
״אמנם נכון, רבים הם המקומות שעדיין אתה נזקק לרשיון מיוחד כדי להגיע אליהם, אך ראה זה פלא – כל מקום שאתה בא אתה פוגש אלפים בעלי רשיונות. הכיצד? אין איש יודע. עובדה היא כי איכשהו ״מסתדרים״ ומגיעים״. (מתוך המבוא, ״משוט בארץ״, מאת צבי אילן, הוצ׳ מפעלי תרבות וחינוך בע״מ, ת״א 1967)
לפני – כמה? 15 שנה? יותר? כנראה יותר – הלכתי להופעה של רם אוריון (Ram Orion) בלבונטין 7, והקהל הדליל, שבקושי מילא את החלל, עמד מרוחק במעין חצי גורן מול הבמה ובחן את ההופעה בזהירות של חתול מבוהל. אחרי שיר או שניים פנה רם לקהל ואמר: ״מנסיוני, הופעות הרבה יותר טובות כשעומדים קרוב לבמה״. לכן אמש, בהופעת הבכורה לאלבום החדש שלו, ״פאקינג הל״, כמעט שני עשורים מאוחר יותר, נכנסתי לחלל הלבונטין וצעדתי בצעדים בוטחים ישירות אל הבמה.
ההופעה התחילה באיחור ניכר. לאחר המתנה ארוכה (בעיות טכניות, קורה) זרם הקהל אל חלל הלבונטין, וניצלתי את הזמן הקצר של הבין לבין כדי לממש את התוכנית שלי ולקנות את התקליט החדש. ניגשתי לדוכן המרץ׳ האפלולי ולקחתי עותק של ״פאקינג הל״, וכמו תחת כישוף – נראה שלקחתי עוד תקליט שהיה על השולחן, ״גרמנים באוגנדה״. כדי לעקוף את התור שילמתי על זוג התקליטים במזומן (בבחינת ״שתוק וקח את הכסף שלי״), וכמו שמסרתי ניירות בשווי 200 שקלים, חשבתי על השורה הזו מתוך ״חיוך קטן״ שפתאום קמה לתחיה שם בדוכן החשוך – ״השטרות מתעופפים לי מהיד״.
ההופעה התחילה בשירים מהאלבום החדש – נקודת פתיחה מסוכנת, שכיחה בהופעות השקה: הקהל עוד לא מכיר את השירים, מתי לקפוץ, מתי להניף יד או להתמסר להתקף אייר גיטר בלתי נשלט – במקרה הזה הסיכון השתלם, או לכל היותר היה מחושב דיו: האלבום כבר שוחרר ״בכל הפלטפורמות״, ובקהל היו כמה שכבר הכירו את כל המילים, ואני – שעדיין לא בקיא במילים – לפחות הכרתי כמה מעברים מוזיקליים והרגשתי בעניינים. שירים כמו ״קוף״, ״קליע״ ו״סדק״ שוחררו הרבה לפני יציאת האלבום ונתנו לאוזן הזדמנות להתרגל.
בסופו של דבר, מעבר להיכרות עם השירים, היה קשה להתעלם ממצעד הכשרונות המוזיקליים על הבמה. אסף עדן, הלוא הוא רייסקינדר, התארח בשיר המהפנט ״מלט״ (מתוך האלבום החדש), דפנה קינן עלתה לדואט אינטימי של ״חרוסלמה״ (של ״הפה והטלפיים״) ובקלישאתיות כמעט בלתי נסבלת של כל מי שכותב על מוזיקה בשנתיים האחרונות אדגיש את הופעתו המונומנטלית של Yuval mendelson - יובל מנדלסון, שביצע בין היתר את מה שכינה ״השיר האהוב עלי בעולם״ – ״אינסוף״ של רם (שהוא אחד השירים האהובים עלי בעולם) והפציץ, פשוטו כמשמעו, בשירו ״הימין הקיצוני״.
אבל מעבר למילים, התארח גם נגן סקסופון שלצערי איני זוכר את שמו בביצוע מקומם ביופיו של ״רינגטון״, קטע אינסטרומנטלי של רם מ-2007, ששמור לו מקום מיוחד בלבי. אומרים שאסור לשים שירים שאוהבים כרינגטון, לכן לעולם לא אשים את ״רינגטון״ כרינגטון. זה פשוט אחד מקטעי הגיטרה היותר מלהיבים שאי פעם נכתבו בעברית (בלי מילים, כאמור). לצד רינגטון קפצתי מאושר (מטאפורית, הגיל) מול הביצוע של ״אהובתי בת החלוף״, שיר כל כך יפה שלא חכמה לאהוב אותו. השנים נתנו את אותותיהן בביצוע, שהרגיש עדכני וכיפי. הקלטתי עם הטלפון, אבל מה זה עוזר לי.
מילה אחרונה בעניין הסיום: ההופעה התחילה, כאמור – באיחור, ולפיכך, מן הסתם, גם הסתיימה מאוחר. אני מדבר על 1:30 בלילה מאוחר. עמדתי קרוב לבמה, וכל הצלילים מכל הכלים וכל הפדאלים כבר התחברו לי באוזן לשכבה אחת של צבעים ספוגים. וכך, בשעה יפה הרבה אחרי חצות, לקראת סוף הביצוע הארוך (מאוד) והרועש (מאוד) של השיר הישן והטוב ״קרוע״, עשה רם את הדבר הטבעי וניגש באופן אישי לשני מגברי הגיטרה על הבמה – והגביר. אני לא יודע כמה הגביר, אבל מהצד זה היה נראה שהוא הגביר עד הסוף.
ההתרחשות הקטנה הזו על הבמה דמתה לסוד מתוק מהעבר שלפתע התגלה לנגד עיניו של מי שעבר את הדרך, את ההמתנה הארוכה, את השירים החדשים, הישנים, את האורחים, את העמידה והצפיפות והזיעה, וזכה להתגלות הזו, בה נגנים עם כלי נגינה וכוונות לא פחות מזדוניות להרעיש באופן מושלם – פוגשים ווליום. זה לא היה עובד באולם גדול, ואמש, באולם הקטן של הלבונטין זה עבד בצורה מושלמת. כך, למרות שהשעה היתה כבר אחרי 1, ההופעה הזו העלתה עוד הילוך, והגיעה ל-11.
לא מדברים על זה, אבל אתמול לפנות בוקר כשכולם עוד ישנו, כבשנו את עזה, שחררנו את החטופים, מוטטנו את החמאס ופתרנו את בעיות החינוך, התחבורה, שוויון הזכויות וגיוס החרדים. ואז, בערך ברבע לחמש כזה, עוד היה חושך בחוץ, החזרנו את הכל למקום בלי שאף אחד ירגיש. כן, אנחנו עד כדי כך טובים.
סיפור קצר לערב שבת על הפעם ההיא, הרבה לפני שידעתי מי זה ספייק לי, שאלע
סיפור קצר לערב שבת על הפעם ההיא, הרבה לפני שידעתי מי זה ספייק לי, שאלעד התקשר אלי ואמר תבוא מהר החמישיה הקאמרית מצלמים פה מערכון, ואלעד גר אז חמש דקות ממני, אז רצתי, ותוך שלוש דקות הייתי כבר שם, והיינו ילדים, לכל היותר בתיכון, ובלי לחשוב פעמיים לקחנו שקית פיצוחים שהיתה לו בבית, והוצאנו שני כיסאות נוח לרחוב והתיישבנו בהם והבטנו על הסט האימפרוביזורי של התוכנית הכי חתרנית בטלויזיה, שבמקרה נחת, במלואו, ברחוב השומרון ברמת השרון, וכמו שאנחנו יושבים שם יצאו רמי הויברגר ודב נבון מהסט וניגשו אלינו ואמרו שאנחנו נראים כמו שתי דמויות בסרט של ספייק לי. חלפו שנים והיום אני כבר לא זוכר איזה מערכון זה היה בדיוק, אבל ככה הבנתי, בבת אחת, שכדאי לי להכיר את ספייק לי. אז זהו, חשוב ברגעים כאלה שתהיו חזקים, ואני אדבר איתכם אחר כך.
היי מכבי שירותי בריאות, מצטער לשמוע על התקלה. אשמח לסייע לכם בתיקון המערכת. יש כרגע תור פנוי ב-28 בדצמבר בשעה 9:35 בבוקר במרפאה בקיבוץ גינוסר. לקבוע לכם?
אהה, חמאס – הבילבי בת-גרב של ארגוני הטרור: חובשים את החגורה על המצח, את מפת השולחן על האף, יושבים על ארגז גדול של מטבעות זהב ולא מסתדרים עם כללי בית הספר. פלא שמוסלמים עפים על שוודיה?
היה שלום, טרטקובר. אני לא מומחה, לא היסטוריון ולא חוקר עיצוב ישראלי, אבל בניכוי דימויי רבין שלו, ובניכוי העיבודים שלו למגילת העצמאות, ובניכוי הדימויים האלמותיים שלו ל״שלום עכשיו״, בהם המלה ״שלום״ מרחפת בין העננים כמו חלום בלתי מושג, מבחינתי, כהדיוט מושלם, טרטקובר, בשתי תמונות, היה ים של שלווה שחבוי ביום-יום העכור והגדוש, עכור כמו קיר הבית של מתי כספי, וגדוש כמו המאפרה על עטיפת ״מחכים למשיח״ שלו. ממילא ישראל התפרקה מנשקה, כלומר מישראליותה, כך שנשאר רק להתאבל בשקט על לכתו של ענק מענקיה, שהיטיב לתאר אותה לאורך השנים והפך אותה, ולו למראית עין, לדבר מה שיש בו את האפשרות לחיות.
שני קומיקאים יהודים נפגשים בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו
שני קומיקאים יהודים נפגשים בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו. אחד אומר לשני: כולם פה אנטישמים! אף אחד לא צחק מהבדיחות, שפכו עלי צבע אדום, קראו לי רוצח תינוקות ולא הקשיבו למלה אחת שאמרתי להם! השני מקשיב לו ברוב קשב ומשיב: שמע, בעיני זה עובד, אבל הייתי מחליף את הצבע; אדום זה לא צבע מצחיק.
מחשבה אותנטית בזמן הקידוש הערב: ״קלוד היה עושה את זה בשניה״
חוק ההתאבדות / עוז שלח (מתוך Picnic Grounds, 2003)
עורך בכיר שהדריך אותנו בהפקת חדשות לימד אותנו חוק, אותו כינה חוק ההתאבדות, לפיו התאבדויות לעולם אינן מדווחות, מחשש לעניין ציבורי שעשוי לגרום לעוד התאבדויות, אפילו גל של התאבדויות, המאיים להתפרץ בכל רגע. המדינה לא מתחזקת רישום של התאבדויות, למעט דמויות ציבוריות, שלהתאבדויותיהן מתייחסת העיתונות בשם קוד, או בלשון סגי נהור, ״שם נפשו בכפו״; אין התייחסות ישירה להתאבדות, כפי שבעיתון מחלות מסוימות לעולם לא מוזכרות בשמן – סרטן, איידס, מחלות אחרות, תמיד מוזכרות כ״מחלה ארוכה״, ״מחלה חשוכת מרפא״ או בפשטות, ״מחלה״. עד גיל עשרים וחמש, כל אזרח ישראלי מכיר אישית לפחות שני מקרי מוות לא מדווחים כאלה.
סיפור לשעת ערב: פעם צעדתי דרך ככר רבין וראיתי קבוצת אנשים מוזרים למראה שהתבררו כאסטרונומים חובבים, ואוסף הגלילים הגדולים שהיו פזורים סביבם התבררו כטלסקופים בעבודת יד, אשר שימשו אותם אותו ערב לתצפת על שבתאי שחלף אז במרחק נגלה לעין הטלסקופית מעל כדור הארץ, ואמרו לי תסתכל, אז הסתכלתי, וזה היה נראה בדיוק כך – מול עיני נגלה שבתאי, כלוא בטבעותיו, באור מלא, בערך בגודל שמופיע בתמונה הזו, אולי עם פחות צבעים.
כמה דקות לאחר מכן הגיעה לככר קבוצה רעשנית במיוחד, שני בחורים ובחורה, ורועש במיוחד ביניהם היה צחי, שהציג את עצמו כבעל דעה צינית במיוחד, והכל נראה לו טפשי ומוזר והוא הצביע על כל פרט בסביבת האסטרונומים החובבים ואמר כמה כל דבר הוא טפשי ומוזר בעיניו ושני חבריו, הבחור – משה, והבחורה, שאיני זוכר את שמה, צחקו.
אחת האסטרונומיות פנתה אל הבחורה והזמינה אותה לבוא ולהביט מבעד לטלסקופ, וזו נענתה והביטה וגם לנגד עיניה נגלה שבתאי. נרעשת, היא קראה ״משה אתה חייב לראות את זה משה, בוא משה, תסתכל, אתה לא מאמין״, ומבעד לגלי הצחוק של צחי הלך והביט אל תוך הטלסקופ וראה גם הוא את שבתאי וצעק ״צחי! בוא בוא תראה!״ וצחי ניגש לאט, שוחה כנגד גלי ציניות כבדים, והביט אל תוך הטלסקופ, וראה את שבתאי, ומיד הרים את ראשו וצעק על האסטרונומית, ״זה כמו בספר!״
האסטרונומית החובבת חייכה ובמבטא רוסי כבד תיקנה אותו ״בספר כמו בזה״.
