לפני – כמה?

לפני – כמה? 15 שנה? יותר? כנראה יותר – הלכתי להופעה של רם אוריון (Ram Orion) בלבונטין 7, והקהל הדליל, שבקושי מילא את החלל, עמד מרוחק במעין חצי גורן מול הבמה ובחן את ההופעה בזהירות של חתול מבוהל. אחרי שיר או שניים פנה רם לקהל ואמר: ״מנסיוני, הופעות הרבה יותר טובות כשעומדים קרוב לבמה״. לכן אמש, בהופעת הבכורה לאלבום החדש שלו, ״פאקינג הל״, כמעט שני עשורים מאוחר יותר, נכנסתי לחלל הלבונטין וצעדתי בצעדים בוטחים ישירות אל הבמה.

ההופעה התחילה באיחור ניכר. לאחר המתנה ארוכה (בעיות טכניות, קורה) זרם הקהל אל חלל הלבונטין, וניצלתי את הזמן הקצר של הבין לבין כדי לממש את התוכנית שלי ולקנות את התקליט החדש. ניגשתי לדוכן המרץ׳ האפלולי ולקחתי עותק של ״פאקינג הל״, וכמו תחת כישוף – נראה שלקחתי עוד תקליט שהיה על השולחן, ״גרמנים באוגנדה״. כדי לעקוף את התור שילמתי על זוג התקליטים במזומן (בבחינת ״שתוק וקח את הכסף שלי״), וכמו שמסרתי ניירות בשווי 200 שקלים, חשבתי על השורה הזו מתוך ״חיוך קטן״ שפתאום קמה לתחיה שם בדוכן החשוך – ״השטרות מתעופפים לי מהיד״.

ההופעה התחילה בשירים מהאלבום החדש – נקודת פתיחה מסוכנת, שכיחה בהופעות השקה: הקהל עוד לא מכיר את השירים, מתי לקפוץ, מתי להניף יד או להתמסר להתקף אייר גיטר בלתי נשלט – במקרה הזה הסיכון השתלם, או לכל היותר היה מחושב דיו: האלבום כבר שוחרר ״בכל הפלטפורמות״, ובקהל היו כמה שכבר הכירו את כל המילים, ואני – שעדיין לא בקיא במילים – לפחות הכרתי כמה מעברים מוזיקליים והרגשתי בעניינים. שירים כמו ״קוף״, ״קליע״ ו״סדק״ שוחררו הרבה לפני יציאת האלבום ונתנו לאוזן הזדמנות להתרגל.

בסופו של דבר, מעבר להיכרות עם השירים, היה קשה להתעלם ממצעד הכשרונות המוזיקליים על הבמה. אסף עדן, הלוא הוא רייסקינדר, התארח בשיר המהפנט ״מלט״ (מתוך האלבום החדש), דפנה קינן עלתה לדואט אינטימי של ״חרוסלמה״ (של ״הפה והטלפיים״) ובקלישאתיות כמעט בלתי נסבלת של כל מי שכותב על מוזיקה בשנתיים האחרונות אדגיש את הופעתו המונומנטלית של Yuval mendelson - יובל מנדלסון, שביצע בין היתר את מה שכינה ״השיר האהוב עלי בעולם״ – ״אינסוף״ של רם (שהוא אחד השירים האהובים עלי בעולם) והפציץ, פשוטו כמשמעו, בשירו ״הימין הקיצוני״.

אבל מעבר למילים, התארח גם נגן סקסופון שלצערי איני זוכר את שמו בביצוע מקומם ביופיו של ״רינגטון״, קטע אינסטרומנטלי של רם מ-2007, ששמור לו מקום מיוחד בלבי. אומרים שאסור לשים שירים שאוהבים כרינגטון, לכן לעולם לא אשים את ״רינגטון״ כרינגטון. זה פשוט אחד מקטעי הגיטרה היותר מלהיבים שאי פעם נכתבו בעברית (בלי מילים, כאמור). לצד רינגטון קפצתי מאושר (מטאפורית, הגיל) מול הביצוע של ״אהובתי בת החלוף״, שיר כל כך יפה שלא חכמה לאהוב אותו. השנים נתנו את אותותיהן בביצוע, שהרגיש עדכני וכיפי. הקלטתי עם הטלפון, אבל מה זה עוזר לי.

מילה אחרונה בעניין הסיום: ההופעה התחילה, כאמור – באיחור, ולפיכך, מן הסתם, גם הסתיימה מאוחר. אני מדבר על 1:30 בלילה מאוחר. עמדתי קרוב לבמה, וכל הצלילים מכל הכלים וכל הפדאלים כבר התחברו לי באוזן לשכבה אחת של צבעים ספוגים. וכך, בשעה יפה הרבה אחרי חצות, לקראת סוף הביצוע הארוך (מאוד) והרועש (מאוד) של השיר הישן והטוב ״קרוע״, עשה רם את הדבר הטבעי וניגש באופן אישי לשני מגברי הגיטרה על הבמה – והגביר. אני לא יודע כמה הגביר, אבל מהצד זה היה נראה שהוא הגביר עד הסוף.

ההתרחשות הקטנה הזו על הבמה דמתה לסוד מתוק מהעבר שלפתע התגלה לנגד עיניו של מי שעבר את הדרך, את ההמתנה הארוכה, את השירים החדשים, הישנים, את האורחים, את העמידה והצפיפות והזיעה, וזכה להתגלות הזו, בה נגנים עם כלי נגינה וכוונות לא פחות מזדוניות להרעיש באופן מושלם – פוגשים ווליום. זה לא היה עובד באולם גדול, ואמש, באולם הקטן של הלבונטין זה עבד בצורה מושלמת. כך, למרות שהשעה היתה כבר אחרי 1, ההופעה הזו העלתה עוד הילוך, והגיעה ל-11.