סיפור על שגרה ועייפות: את חמ״ל מוצב כרכום בלבנון איישו שניים – אחד ער

סיפור על שגרה ועייפות: את חמ״ל מוצב כרכום בלבנון איישו שניים – אחד ער, השני ישן, ומתחלפים. המוצב שכן על פסגת הר, היה ממוגן דיו, וספג ירי מרגמות יומיומי, כך שכריזת ״ספיגה!״ הייתה דבר שכיח. החשש האמיתי היה הסלמת האירוע להתקפת מוצב, מצב שבו חיזבאללה מטפסים על ההר תוך כדי ירי מעוור על מנת לתקוע דגל, לחטוף חייל, או להשתלט על המוצב. כך שלמרות שהתרגלנו לירי, תמיד היה חשש שהעניין האמיתי רק מעבר לפינה. פעמים בודדות שמעתי במערכת הכריזה את הקריאה ״התקפת מוצב״ – תמיד לשווא; מישהו זיהה משהו, משהו זיהה מישהו, חזל״ש. אבל הסיפור הוא בכלל זה: את החמ״ל איישו שניים, אחד ער, השני ישן, וכשיום אחד כרזו ״התקפת מוצב!״ המוצב נדרך והחמל״יסט הער מיהר להעיר השני, הישן, ואמר לו עומר קום, יש התקפת מוצב. אבל עומר סירב לקום, והתכרבל על מיטת הקפיצים הצבאית בחדר הקטן הצמוד לחמ״ל הרועש וגער בחמ״ליסט המעורר: ״רבאק, אני לא הערתי אותך קודם לספיגה״.