כבר שלושה עשורים שאני אוסף ספרים

כבר שלושה עשורים שאני אוסף ספרים. לאחרונה מצאתי את עצמי נמשך אל תוך חנות ספרים בקופנהגן, ולמרות שרוב הספרים היו בשפה הדנית, התעקשתי ומצאתי כמה מדפים באנגלית ומתוכם שלפתי את הספר The Book Collecting Game (אדוארד ניוטון, 1928) ובתוכו קראתי את השורה היפה הזו: ״כשהיו ברשותי כמה מאות ספרים כיניתי אותם "הספריה שלי״; כיום כשברשותי שמונה או תשעת אלפים של ספרים, אני יודע שזו לא ספריה: זה בסך הכל אוסף ספרים״. מן הסתם, עזבתי את החנות דרך הקופה. הספר בידי. אוסף הספרים גדל ב-1.

בזמן האחרון החלטתי, או הוחלט על-ידי, או לפחות גמלתי בלבי ללא אומר, כלומר למרות שלא התקבלה שום החלטה – ידעתי שכך אעשה, על כל פנים – זה קרה לאחרונה – לקחת את תחביב איסוף הספרים שמלווה אותי כל כך הרבה שנים בלהיטות, ולהעלות אותו להילוך גבוה יותר, מחושב. כך, ביום שישי האחרון, העלאתי בחכתי את העותק הזה של המהדורה הראשונה של האיליאדה (איליאס) בתרגומו המופתי של טשרניחובסקי, משנת 1930, חתום ומוקדש בידי המתרגם משנת 1956. ושוב, אוסף הספרים גדל ב-1.

בדרך חזרה לגבעתיים, בשוטטות מזרחה ברחובות הקטנים שנמשכים מקינג ג׳ורג׳ לרוטשילד, עברתי ליד ביתו של המתרגם ברחוב אחד העם, ולא יכולתי להתעלם מהגשר – הפורטל – בן שבעים השנה שהחזקתי בידי. לכאן הכל התנקז. לנקודה הזו במרחב. אולי זה הקסם של הספר הישן, הנגיעה בזמן אחר, בלי לזוז.

אני חושב על זה עכשיו גם לנוכח פרס ספיר שהוענק לספר שמסקרן אותי כבר זמן מה (עדיין לא קראתי), עד כמה כפויי טובה אנחנו כלפי הספרים. אנחנו מקדשים את הסיפור, את הסופר, אבל לא את הספר. אין פרסים לעותקים ששרדו את אימת הזמן. הממלכה אינה חוגגת את העותק הבודד שבידל את עצמו משאר העותקים בעולם. זהו רגע שבו הילת הספר מתגלה רק לנוברים, למזיעים, למכתתי הרגליים נקועיי השלווה, מקדשי הנייר, מגפפי הכריכות, מצ׳זבטי הדפוס, אנשים שהבינו מזמן שאלפי הספרים שברשותם אינם ספריה, הם בסך הכל אוסף ספרים.