בזמן הזה ובמקום הזה הסדרה ״ילדחרא״ (yes) היא אוויר לנשימה: סיפור על אל

בזמן הזה ובמקום הזה הסדרה ״ילדחרא״ (yes) היא אוויר לנשימה: סיפור על אלימות בלי לדבר על ״המצב״, סיפור על מערכת חינוך כושלת בלי לדבר על ״שכר המורים״, סיפור על המרת הבדידות בעוצמה, על שקרים. הסיפור הזה חורג מהנוף הישראלי-קלישאתי ובאותה נשימה מתאר אותו בפירוט ובדיוק כואבים, בשעה שהוא מנטרל את הצופה הישראלי מעמדת המוצא הבסיסית שלו: להיות בעד או נגד. זה סיפור זורם, מעניין, מפתיע ופורץ גבולות. בקיצור, סיפור טוב.

פריצת הגבולות הגדולה בסיפור הזה היא ביסוסו על קשר קרימינלי בין ילד שמן ובודד ומוחרם לבין פדופיל שכונתי מוקצה שיחד הופכים לצמד פושעים שבכל רגע נמצא על סף קריסה, בין אם בשל נטיותיו הפסיכוטיות של הפדופיל, ובין אם בשל האופק הטהור של הילד - להתוודות. בכלל, הוידוי הוא השחרור האולטימטיבי בסיפור הזה, וההתלבטות העמוקה של הסיפור היא אם לבחור בו או לא: הבעל הבוגד משחק עם הרעיון, האב המתאבל התוודה לשווא וחי בייסורים, סוחרת הסמים המקומית מצדיקה את מעשיה באמצעות וידוי, והפדופיל לא יכול להתוודות אפילו בפני עצמו. וידוי הוא כאב, וכל אחד דמות בסדרה הזו כואבת, ומחפשת את השחרור הפשוט בווידוי.

אני לא מומחה בביוגרפיות של הקאסט, אז רק אומר שמבחינתי לראות את יורם טולדנו (Yoram Toledano) ואת אפרת בן-צור (Efrat Ben Tzur) הכניס לסיפור אנרגיות של הסדרה הישנה והטובה ״תמרות עשן״ בכיכובם - איכויות של קולנוע ישראלי טוב; מנשה נוי בתפקיד החוקר הפרטי שמר על מתח גבוה וכל מלה שהגה היתה הנאה צרופה, וליאת הר לב, בתפקיד המאהבת, היתה כל כך מאופיינת ומדוייקת, שקרדיט מגיע גם למייקאפ ארטיסט שלה, שהיטיב לתאר את האופן שבו הדמות שלה מסתתרת בעולם תחת מעטה, שלא באמת יכול להביט בעצמו במראה. בשורת השחקנים הצעירים - שמואלי דקטור (שי, הגיבור) ואחיו (דאלי שכנאי) היו מעולים, לצערי לא הכרתי אותם קודם, כך שזו היתה היכרות ראשונית ואינטנסיבית.

גיבור נוסף בסדרה הזו הוא הסט: התפאורה - האביזרים - הפרטים! עצרתי ובחנתי את הספריות השונות שהופיעו פה ושם ומספרות, למי שמוכן להקשיב, את אפיון הדמות. למשל ספרייתו של יקי (טולדנו) בחדר העבודה הביתי הדגימה את חוסר החן בערימות הספרים המצטברות בבתים ישנים, ספרות מקצועית שכבר אינה רלבנטית, עבר מפואר המעלה אבק, צפיפות וצבעוניות-יתר במדפים אגביים אליהם הצטרפו ספרי קריאה מסוגים שונים, ספריה חסרת תודעה, שניסתה וכשלה. או ספרייתה של המאהבת, חגית (ליאת הר לב) ספריה קטנה ואקלקטית שהתאספה כמו מעצמה בלי להתכוון לזה, מהמלצות על ספר ש״חייבים לקרוא״ או המלצות שבועיות בעיתון, ואפילו עם עותק של ״ציפורים מתות בסתר״ - ספר מיתולוגי שנמצא בכל בית ישראלי.

עניין נוסף: קומיקס. מוטיב חזק בסדרה, שמדי פעם עוצרת להראות ציור בסגנון פנזין כמעין סיכום ביניים של מצב העניינים, לרוב בדימויים כבדים/מפחידים/גסים שמצליחים להצחיק, להעציב ולהפחיד. בשעה שהסדרה לא נופלת לחובבנות המבורכת של פנזין, היא בהחלט שומרת על רוח הפנזין ומצליחה לעשות פאנק. כלומר לעשות מוזיקה באמצעות הריסת מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה. רק בטלוויזיה. אגב, את התמונה שצירפתי פה חתכתי מסצנת החלום (dream sequence) לקראת סוף הסדרה, אחת הסצנות היפות: הילד מנסה להתעורר, אך לא מצליח, והידיים שלו נכבלות בענפים עבותים שכורכים את עצמם עליו במעין אנימציית סטופ-מושן קריפית. קריצה (בעיני) לסרט Little Otik על זוג חשוך ילדים המגדל כתינוק עץ המתעורר לתחיה והופך לרוצח. במשפט אחד: פנזין פוגש קולנוע, בטלוויזיה.

מלה על היוצרים: יוצר הסדרה - אריאל ויסמן (Ariel Waysman), והבמאי - ניב מג׳ר (Niv Majar), שייכים לדור הסטנדאפ האלטרנטיבי שפרץ בעשור הראשון של שנות האלפיים, רק כדי לגווע מהר מדי. שמעתי אותם, ואחרים בני דורם, מדברים פה ושם על האכזבה שחשו מתיוגם כאקספרימנטליים, או פשוט מוזרים. השיפט שלהם לאחורי הקלעים (חרף הופעת הקמאו של וייסמן, והתפקיד הקטן והמשעשע של מג׳ר) הוא מבורך. דווקא מהדלת האחורית, בתפקידי כתיבה, הפקה ובימוי הם מצליחים להביא למסך הישראלי-הקלישאתי הטחון לעייפה ברגש-מוגזם והמוני את ניצוץ האקספרימנט הגדול של האלטרנטיבה. כן ירבו.