הפנקס הפתוח

אחת מהן נקראת ״בּוּבּה״ ואחת מהן נקראת ״קִיקִי״. בלי לגגל, מי זו מי?

‏אני קורא עכשיו שקובה מקימה בסיס מכ"ם שיסייע לצבא סין לרגל אחר ארצות הברית וחושב לעצמי: יש משהו שהכופתה הממולאת הזו לא מסוגלת לעשות?

IYKYK

מעביר גיבויים מדיסק לדיסק, כמו תה, אז נתקלתי בצילום-מסך של פיסת האקינג פולקלור משעשעת שכתבתי לפני כעשור, בימי Wix Engineering המוקדמים, והצפנתי בקוד של האדיטור: נזיר שאל את גרצמן [מנהל המוצר, Omer Gartzman]: מהו טבעו של ה-firstTimeUser? השיב גרצמן: שלא שמר את האתר שלו קודם לכן. הנזיר הוּאר.

שבת שלום.

שם עותק בתיק, ליתר ביטחון

״אבל יש לי מספר – והוא לא מופיע על המסך!״ – בחור צעיר נסער בסניף הדואר, מגלגל עיניים, מנופף בפתק, מתפוצץ, מתיישב לידי ומתחיל לעכל את חוסר הידיעה ואת חוסר האפשרות בידיעה, מלוא הדר הסבל שבהמתנה למערכת התורים של הדואר, מערכת שכל לקוח שלישי מטיל ספק בפעילותה וניגש ״רק לשאול״, בחרדה, אם רוטציית המספרים תקינה; הצעיר מביט שוב בפתק, מחפש עוד שביב מידע במילים הסתומות, אבל הפתק שותק, מביט אליו בחזרה, סתום מתמיד. אני מחליט לנצל את חצי שעת ההתבוננות השקטה והאנליטית שכבר השקעתי בתור לקארמה טובה:

אני: איזה מספר אתה?

הוא: C572.

אני: אני C563. קוראים לנו כל רוטציה שלישית או רביעית, בדרך כלל לדלפק 1.

שרירי פניו נרגעים אך העצב שבעיניו נשמר. הוא מבין שזה יקח זמן. הוא מבין שבסוף זה יקרה. המערכת כורזת את המספר שלי. אני קם לדלפק, אוסף חבילה בזריזות ומסתלק משם מבלי להביט לאחור.

- שלום, אני מחפש את אחראי, לטבח.

- טבח-טבח, או טבח... ״טבח״?

- טבח-טבח.

- אה, טבח-טבח זה לא אני, זו סילביה.

[ניגש לסילביה]

- רק שניה, סיגל, יש כאן מישהו; כן, מה אתה רוצה?

- אני מחפש אחראי לטבח. טבח-טבח.

- איפה היה הטבח?

- בדרום.

- אני צפון בוער עד מרכז רדום; דרום זה לא אני – זה פופטיץ.

[חוזר לפופטיץ]

- אהה, סליחה? היא אומרת שדרום זה אתה.

- אני דרום עד דרום מערב רדום, כן.

- אז אני מחפש אחראי לטבח.

- אחראי... אחראי... תן לי לראות... או, הנה אחראי.

- מי?

- מה?

- האחראי?

- מסירה זה לא אני, זו סילביה.

[חוזר לסילביה]

- סליחה?

- שוב אתה?

- כן, הוא אומר שיש אחראי, ומסירה זו את.

- זה מה שהוא אומר?

- זה מה שהוא אמר.

- טוב, אחראי, טבח-טבח, דרום -- דרום רדום?

- אני לא יודע.

- זה לא באמת משנה. תראה, יש הרבה אחראים.

- מי?

- מה?

- האחראים?

- מסירה של קבוצות זה לא אני, זה פופטיץ.

[חוזר לפופטיץ]

- תשמע, היא אומרת שמסירה קבוצתית זה אתה!

- מה אתה רוצה?

- לדעת מי אחראי!

- על מה?

- על הטבח בדרום!

- אז למה לא שאלת?

- שאלתי! אמרת דרום רדום, טבח-טבח, אבל לא אמרת מי!

- מה?

- אחראי!!

- אדוני! לא צריך להתרגז! זה פשוט מאוד! כולם אחראים! כולם!

- כולם?

ֿ- כולם. חוץ משר האוצר.

אי אפשר לגייס בכפייה. צודקים. אני זוכר כשאני התגייסתי שאלו אותי מה אני רוצה לעשות בחיים, ישבו איתי שני קצינים ושר וניסו לברר אם גיוס לצבא עומד בקנה אחד עם המטרות שלי בחיים. הם שאלו מה אני אוהב, מה אני מעריך, אם אני רואה את עצמי בצבא, והיו ממש חמודים. במקום להתגייס הם הציעו לי הכנסה חודשית קבועה, וזמן בלתי מוגבל לעצמי ולדברים שחשובים לי, ואם ארצה להתגייס יום אחד, נדבר על זה. יהיה בסדר. תתרכז במה שחשוב לך. הודיתי להם, ואמרתי שאני מאוד מעריך את היחס הזה, איזו רגישות, איזו תבונה. להפתעתי, קיבלתי זוג מדי ב׳ ו-M16 ארוך ונשלחתי לטירונות 07 בתל ערד.

איך ירון לונדון (Yaron London) בוחר סיסמה? פרק מאלף בפודקאסט של האיש והאגדה, ובתו דניאלה (Daniella London Dekel), העוסק בסיסמאות. זהו פרק על נאיביות מקסימה של זוג תיירים המשוטטים להנאתם בג׳ונגל האכזרי של הרשת, כאשר אינם ערים לסכנות האורבות בעשב הגבוה של גניבת הזהויות, או ביער האפל בו רוחשים בוטים חסרי נשמה.

כך מספר ירון לונדון על שיטותיו לבחירת סיסמה: הוא בוחר מילים מוזרות, למשל – ״קאראקוז״ (Karagöz) – מלה בטורקית שמשמעותה תיאטרון בובות, או תיאטרון צלליות, ובעבר שימשה לתיאור של איש פשוט; בשדה המילים המוזרות הוא מזכיר גם את המילה ״קיוסק״, בלי להיות מודע לאופן הרחב שבו אומצה בתחום התוכנה. תחום נוסף של מילים נדירות מוצא לונדון בגמרא, משם שלף מילים מוזרות, לתחושתו, כמו ״אברקיים״ או ״אנפילאות״.

שדה מעניין במיוחד המשמש את לונדון לבחירת סיסמה הוא תחום הגייסות המזויינים, משם דלה סיסמאות כמו ״קסרקטין״ או ״בליסטראות״, וגם תחום המחלות משמש אותו תדיר, ומתוכו נשלפו המילים ״צפדינה״, ״גלאוקומה״ או ״אקזמה״, אשר לדעתו הן מוזרות דיין כדי לשמש כצופן.

דניאלה, לעומתו, מודה שכל הסיסמאות שלה מורכבות משם כלשהו בצירוף 3-4 ספרות. היא גם לא מתאמצת להסתיר אותן, ושומרת הכל בטלפון תחת שמות ברורים כמו ״פייסבוק – סיסמה״.

ירון, מטבע הדברים, בחר בפתרון מורכב יותר: הוא מצפין את הסיסמאות במקום כלשהו בטלפון, ושומר רמזים למיקום הזה במחשב. אבל את המיקום של הרמזים במחשב הוא שוכח, ולכן את המידע על המיקום במחשב – הוא שומר בטלפון. כמובן שלפעמים הטלפון הולך לאיבוד, בשביל הוא מחזיק טלפון קווי, שכל מטרתו להתקשר לטלפון הנייד כדי למצוא אותו.

דבר אחד העלה את חמתי: הבחירה לפתוח את הפרק בשיר של המשוררת יוכבד בת-מרים, שלכאורה מייצג עולם בלתי נראה, רחוק מהישג העין, הדומה לסיסמה. גם ירון לא היה מרוצה מבחירת השיר. דניאלה התנצלה: ״אתה יודע כמה ניסיתי למצוא שיר על סיסמאות? משוררים לא כותבים על הדברים הטראגיים באמת בחיים, אתה מבין? לא כותבים על זה, לא מצאתי אף שיר, שמתמודד עם האסון של אי-היכולת לזכור את הסיסמה שלך לפייסבוק״.

לסיום, אם כן, אקדיש לירון ולדניאלה שני שירי סיסמאות – הראשון, קטע מס׳ 440 מתוך ספרי ״לורם איפסום״ (2007); השיר השני נקרא ״האיש באמצע״, שיר מתוך ספרי ״שירים טיפוסיים״ (2019), העוסק גם בסיסמאות, וגם בגניבתן.

האזנה עריבה.

https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-662107/753970/?fbclid=IwZXh0bgNhZW0CMTAAAR3MSzMWcLsrt5gGqBbHG88Md5pAJwrC6j0PYh8pcAMmehL1vNHiqLmcz4k_aem_AZJdeRdF0dYvfa9f2HGWPbBkS5rWEEMb1bBbWsMkgolZSzhSkXsCc1HwPGaz3qpKHAmPcKFVp3BOBTYl-xKdIGzM

גנץ חלם חלום נוראי. הוא התעורר שטוף זיעה, גרר רגליו אל המטבח, מזג כוס מים ושתה בלגימות קטנות, ובין לגימה ללגימה התנשף. איזה דבר, החלום, חשב: התת-מודע מזדחל אל פני השטח, מכוון ומורה, ובאין שליטה נותר רק לזרום עם התמונות והקולות המרחפים, להתמסר לשיעור המפוזר, לדלות ממנו את המעט שניתן לדלות, ולהתעורר מזה. הוא לקח כדור וחזר למיטה, מצמץ בשפתיו ונרדם לשינה מתוקה. למחרת, כשכיבה את השעון המעורר, לא זכר דבר מכל זה.

בלי קשר לכלום, אבל פתאום אמרתי לעצמי - זה יכול לעבוד.

נ״ב. הלצת ההגדה היחידה שלי בחג הזה היתה להוסיף לדצ״ך עד״ש באח״ב כטב״מ

דחוף: מחפש צלחת פסח עם מקום ללפטופ

‏כמיטב המסורת, גם השנה בית חב"ד תלו לי ניילון על ידית דלת ביתי, ובו קופסה עם מצה שמורה. אספתי אותה מעדנות והעברתי אותה למקום השמור למצות שמורות בפח האשפה. אל תקחו אוכל מזרים.

כן, הניסוי כשל, אבל אני עדיין אוהב את השיר הזה

הא, הפעם הזו שמצאתי את הדבר הזה שהדביק דוד אבידן בארון החשמל שלו. 11 שנה אחרי הפוסט אני לא מבין איך הרשיתי לעצמי לכתוב רפרנס כל כך איזוטרי כמו ״הייתי באופרה. ריגולטו.״ – מאה נקודות וריספקט למי שמזהה. לדעתי אין סיכוי. רמז: לא קשור לדוד אבידן. עוד רמז: זה מסרט.

- מה בשבילך?

- הובסנו, אז הפוך קטן חזק על סויה.

- ומה בשבילך?

- ניצחנו, אז סיוע הומניטרי.

נסחב כל הדרך מברייטון רק כדי להסתובב בגבעתיים

מסורת באה בימים

נתפס לי שריר התאומים

עשינו את זה! עבדנו אחד על השני. אם עדיין היו טלפונים חוטיים או אינטרקומים בטח היינו מצלצלים ומנתקים או בורחים. ״למה מה רצית שיצא, קולה?״ או ״היי, אני אתה מהעתיד, אני חייב לדבר איתך״ – ענק. גברת תפתחי זה אני. הצלחנו. המצאנו את עצמנו מחדש כבדחנים, מוקיונים, חדי לשון וחובבי לצון, ובשנה הבאה נעשה זאת שוב, בענק, ונראה לעולם מי אנחנו. אני גאה בכל אחת ואחד מכם, מושחזי הומור ומהירי מחשבה, על המאמץ המשותף שהביא אותנו לכאן, שעה לפני ה-2 באפריל 2024, היום שמסמן יותר מכל את דעותינו החשובות ועמדותינו הבלתי מתפשרות, בכל עניין, מפוליטיקה ועד לכיוון הצבת נייר הטואלט בשירותים, דעות חשובות ונכונות, שיותר מכל יאירו את דרכנו עד השנה הבאה, שבה, מן הסתם, נתעלה על עצמנו בשנית. תודה על 1 באפריל נהדר – יום ״הדג״ (ויקיפדיה) – ששבר את השוק, הכה את תחזיות האנליסטים ופרץ את גבולות הדמיון. אתם אדירים. יש עוד שעה, נצלו אותה היטב, ומחר, אחרי שנת לילה הגונה, נחזיר את החטופים.

‏״איך אסביר להם שזה לא אני?

זה ה-AI הרע, שניכנס לי בפנים –

תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,

ה-AI הרע.״

(לאה רודריגז גולדברג)

המייל רשום בחוץ על הדלת

סטפת סטיקרים של מערכת ההפעלה האחרונה לפני עידן הריגול אחר המשתמש

אנחנו על המפה. מתוך תערוכת חובבי ווס אנדרסן

Rocky Raccoon checked into his room

Only to find Gideon's Bible

השנה: 2024. אתם מנהלים מחלקה בחברת טק גדולה. אחד העובדים ניגש אליכם ומניח את דף ה-A4 הזה על השולחן ואומר ״יש לי רעיון, הוא קצת יוצא דופן, אבל אני רוצה לעבוד עליו.״; איך תגיבו?

כמו כן: היום לפני 35 שנה, בשנת 1989, הגיש טים ברנרס-לי את מסמך ההצעה לרשת ה-World Wide Web. https://www.w3.org/History/1989/proposal.html

הפלייסמט שלי מחזיק דרייברים ל-PCI Ethernet Adapter וגם קפה.

לדידי היו יכולים לחסום את חמש.

תומר, Eran Zur, אמרתי – "תומר".

עכ"פ, היה לכל הפחות מרגש באירוע החתימות של כרמלה גרוס וגנר. כעת רק נשאר להחליט אם לשנות את שמי כדי שיתאים להקדשה, או למצער לחפש איזה שלומי שבצירוף מקרים נדיר קיבל הקדשה אישית לתומר, ולהציע לו עסקת חליפין הוגנת.

בואו פשוט נערבב את הכל בהכל. שמחה בששון, מלחמה בשלום, שמחה באבל, ולמה להפסיק בזה? שלטים רחוקים בעיסות נייר, סנאים ממולאים בצלופן צבעוני, בואו נערבב את הכל בהכל, כי שום דבר כבר לא משנה, אין טעם, אין מטרה, מים במים, כאוס מוחלט, בואו נלך על זה. תמרים באוזני המן, אנשים השתגעו.

‏עכשיו כשאנני לנוקס קראה להפסקת אש בעזה, אני סקרן לשמוע את דעתו של אלוף פיקוד צפון על אילתור בסולם מיקסולידי בסי במול.

גראונד קונטרול טו מייג'ור ליפשיץ

<אנחה>

זהו, אני עם דרום אפריקה גמרתי

להתראות, 11111100111

ברוכה הבאה, 11111101000

‏אנחנו בתחילתו של טיימליין ארוך ומייגע שבסופו מתקיים ערב קריאת שירה חות'ית בדיזנגוף סנטר.

עכשיו, אחרי הסיבוב הקצר בליסבון, אני מרגיש קצת יותר בנוח לפתוח ספר של פסואה. זה דבר אחד לקרוא ולדמיין זריחה מעל עיר, או את צבעי הבתים הרבגוניים שכבר נדמים כחדגוניים, או ככר על ספו של הים, ודבר אחר לגמרי לראות את זה, ללכת בתוך זה ואז לקרוא על זה. לכן פתחתי את "ספר האי-נחת" ולהפתעתי מצאתי בתוכו את השטר הזה. אני לא זוכר מתי או איך נפל לידי. ערכו, היום, שווה לערכה של סימניה מפוארת.

להתראות, ליסבון, היה נהדר אבל יש לי מלחמה לחזור אליה

קבר פרננדו פסואה במנזר ז'רונימוּש הקדוש, אליו הועבר במלאת חמישים שנה למותו.

ביקור בבית פרננדו פסואה.

הם לא היו בבית.

השאירו פתק.

"אני לא כלום.

תמיד אהיה לא-כלום.

אני לא יכול לרצות להיות כלום.

חוץ מזה מצויים בי כל חלומות העולם"

(פסואה)

שם: תומר

תחביבים: לסרוק יצירות אמנות רב-תרבותיות בנות מאות שנים בגוגל טרנסלייט

פעם, מזמן, הלכתי לאלרגולוגית. אמרתי לה ״אני אלרגי לחתולים״. היא השיבה: ״בוא נעשה טסט ונראה למה בדיוק אתה אלרגי״. היא דקרה אותי ביד כ-30 פעמים, חיכתה לראות מה מתנפח, וכשאני מנופח ומתגרד בחנה את הטסט ואמרה: ״אתה אלרגי לחתולים״.

ואילו היום, מחלקת הפיתוח של ספוטיפיי בנתה את חבילת ה-Wrapped 2023, עמוסת עיצובים אינטרקטיבים, העלתה גרסה לשרתים בכל העולם ודחפה הודעות לאפליקציה. פתחתי. היה כתוב שם: ״האזנת למלא רדיוהד״.

ספרים שקניתי במלחמה: הבה להבא ספיישל דוד אבידן, ״קורס מזורז בשירה״ מאת Aharon Shabtai בהוצאת Dehak Le Sifrut Tova, ״שכול וכישלון״ מאת י.ח. ברנר בהוצאת ספרי בלימה / blima books (ר׳ פוסט קודם), וה-Motty Fogel החדש, ״לא ממואר״, שאומרים שהוא כמו אוויר לנשימה בשעה הקשה הזו. בקרוב, אם כן, אנשום.

שלושה "שכול וכישלון" מאת י"ח ברנר. למטה: מהדורה ראשונה, הוצאת שטיבל, ניו יורק, 1920; באמצע: העותק החרוּש עם מסה מאת ברוך קורצווייל בהוצאת עם עובד - הוצאת ספרים, 1972; למעלה: המהדורה החדשה שנחתה פה הבוקר, הוצאת ספרי בלימה / blima books, 2023, עם אחרית דבר מאת חיים באר. מהדורה יפהפיה, ספר בלימה הראשון בספרייתי. כבר יש די נתונים כדי לומר: אירוע של פעם ב-50 שנה.

האזעקה חלפה. הכל בסדר. אני לא דואג. אני לא עצוב. אין חנק. דבר אינו מפריע את נשימתי. יש תקווה. הכל בטוח. הנה תמונה של צעצוע מילדותי. כנראה אחד הממשקים המכוננים שקבעו את גורלי ושמו אותי על הדרך להיות מפתח פרונט-אנד. איי, הזכרונות. לשקוע בזכרונות. איזה זכרונות יפים וצבעוניים!

חודש אל תוך המלחמה הוצאתי את ״הטור השביעי״ מהספריה.

יורים 6/6

[עוד סיפור קצר מתוך ספר זכרונותיו של סבי ז״ל, על ירושלים בתחילת המאה ה-20, על מוסלמים ויהודים, קיצונים ומתונים, ונבוטים רגילים מול אלה ״מעוטרי מסמרים״. מובא כאן בעריכה קלה מאוד]

״בימי שישי אבי נהג לבקר את הסבתא, אמו שהתאלמנה, וגרה לבדה ברחוב חאן-אילכליליה, מרכז לבהמות מסע, לסוסים ולגמלים, על שם הכלילים (החברונים) בהמשך לרחוב חב״ד, לא הרחק מרחוב השוק. סבתי אמרה לאבי שלפי השמועות, ברחוב השוק בוצע הרג ביהודים, ״אל לך ללכת לעבודה היום״. הרגיע אותה אבי, אל תדאגי, שוטרים אנגלים נמצאים ברחוב. אני חייב לגשת לחלץ מהמרפדייה את עוסמאן, השותף. אסגור ואלך הביתה. מאחר וידע מה מצפה לו בדרך לרחוב הרפדים, ליתר ביטחון לקח איתו נבוט – להגנה עצמית. מבחינת החוק מותר היה לשאת כלי זה להגנה עצמית, ובלבד שלא יהיה מעוטר במסמרים. ירד לרחוב השוק, כ-150 מטר מבית סבתי, לצומת מוקד האלימות. כשהתקרב לצומת עמדה קבוצת קיצוניים, שלושה מהם חמושים בחגור ובו פגיונות. שניים מהקבוצה מקדימה ניסו לחסום בפניו את המעבר, והשלישי ארב לו מאחור. אבי הניף את הנבוט כדי להלום בהם, ולפתע השלישי, שהיה מאחוריו, קרס, וראשו נחבט את רצפת האבנים. את החבטה ספג משרפרף שעליו ישב בבית קפה אחד המוסלמים המתונים, וגם הנבוט עשה את שלו.״

״שיטוח עזה״, מבחינה גיאומטרית, הוא משחק ילדים מול האיום האמיתי על הרצועה, הלא הוא עיגולה. פשיטא, הפיכת הרצועה למעגל, אשר תושבים מן הצפון יתנדנדו על זווית חדה עד שיחליקו אל הריק הסובב, ותושבים מן הדרום אט ינשרו, משחררים אחיזה אחרונה, נואשת, בקצוות המרחב המושלם, ששטחו, יהיה כלא באוויר הפתוח או גן עדן, תמיד שווה π•r².

״קומנדו״ הוא סרט מ-1985 עם ארנולד שוורצנגר, על לוחם קומנדו לשעבר שבתו נחטפת בידי טרוריסטים. בתגובה, הוא יוצא לפעולה פרופורציונלית, תוך התחשבות בחפים מפשע, ותמיכה הומניטרית במשפחותיהם של הטרוריסטים שמחזיקים את בתו. לאורך הדרך הוא מגלה סובלנות, חתירה לשלום, ונאורות מערבית טיפוסית.

לזכרו, מתוך: לורם איפסום (2007)

היום לפני 40 שנה (ב-21 במאי 1983) פורסמה באינטרנט אגדת ההאקינג ״הסיפור על מל״, שהפכה במרוצת השנים לאפוס של ממש בפולקלור ההאקרים. במשך שנים נחשב מל לדמות בדיונית, ואף שמעט פרטים נגלו אודותיו, היתה זהותו לוטה בערפל. עד היום.

אחרי שנים של מחקר וחקירה, חפירות בארכיונים ציבוריים ונסיונות אינספור למצוא אישושים לזהותו של מל, היום – לרגל חגיגות ה-40 – פרויקט ״לולאת מל״ מציג מאמר ביוגרפי חדש השופך אור על זהותו של מל, או בשמו המלא מל קיי, או בשמו המקורי – מלוין קורניצקי, בן למשפחה יהודית של מהגרים מרוסיה ומפולין שהתיישבו בניו יורק ונסעו מערבה, תיכנת את ראשוני המחשבים, הפך לאגדת האקינג, ונעלם, עד למקום מנוחתו האחרון.

מוזמנים מאוד לקרוא את המאמר ״מל קיי – קורות חיים״ ולהכיר את מי שהיה, עבור רבים, גיבור ההאקינג הראשון.

לינקים:

אתר ״לולאת מל״:

https://melsloop.com/

קישור למאמר ״מל קיי – קורות חיים״ - עברית:

https://melsloop.com/he/docs/the-story-of-mel/pages/mel-kaye-cv

קישור למאמר ״מל קיי – קורות חיים״ - אנגלית:

https://melsloop.com/docs/the-story-of-mel/pages/mel-kaye-cv

הערה על טיפוגרפיה חד-כיוונית: ‏מעניין ש״75״ דומה ל״לך״ אבל ״לך״ לא דומה ל״75״

בושה.

רק הקולן של בטהובן! בסולם A, אם תהית. היום, מחקרים מראים, הוא רוטט ב-455.4 הרץ (במקום ב-440 הרץ). אפשר לדמיין את המלחין הגרמני מצמיד את המזלג המוזיקלי לראשו החירש, רוטן, "זה מזייף!"

בסמטת פני ספר מציג את התמונות

של כל פדחת שפגש ברוב כבוד

ועוברי האורח במקום

עוצרים לומר שלום

בפינה עומד בנקאי עם רכב ממונע

ילדים צוחקים מאחורי גבו

הוא בלי כובע בגשם זלעפות

זה מוזר מאוד

סמטת פני בעיניי ובאוזניי

שם, תחת כחול הפרברים

אשב לי, בינתיים

בסמטת פני לכבאי יש מן שעון עם חול

ובכיסו ישנה תמונה של המלכה

הוא שומר על מנועים תקינים

זו מכונה תקינה

סמטת פני בעיניי ובאוזניי

שם, תחת כחול הפרברים

אשב לי, בינתיים

מאחורי מקלט באמצע של כיכר תנועה

אחות יפה מוכרת פרג במגש

היא מרגישה כמו במחזה

בכל זאת היא עושה את זה

בסמטת פני הספר עם עוד לקוח מרוצה

נראה בנקאי ממתין שם לתורו

ולפתע פנימה רץ כבאי

בגשם זלעפות

מוזר מאוד

סמטת פני בעיניי ובאוזניי

שם, תחת כחול הפרברים

סמטת פני!

[תרגום זריז במהלך נסיעת רכבת מלונדון לליברפול. אם היו שואלים את פול, אני משער שהיה אומר "you're in the wrong direction, lad". אף על פי כן – ליברפול!]

‏[הספד קטן, ספונטני, מוקדש למ.ו.]

קראתי אותך בעשרים

כבר יותר קרוב לשלושים בעצם

השנים האחרונות

משהלכת, או מוטב לומר

מששמעתי על לכתך, בעצם

הוצאתי את הספרים מהמדף

להחליף ערימה בערימה.

[פעמיים בחיים]

לפני שני עשורים הופיע Amir Lev / עמיר לב בבארבי (הישן). על כתפו היתה תלויה גיבסון לס-פול, והדיסטורשן חרך את האולם בשירים מהאלבום ״פעם בחיים״, ושירים אחרים. ההופעה האגדית הזו הוקלטה ושוחררה בדיסק בשם ״הופעה חיה בבארבי״, ואני שומע אותו עד היום, ולו בשביל הסולו האדיר, המתמשך, העמוק, הניל-יאנגי, בשיר ״חבק אותי״. אני זוכר את זה, כי עמדתי שם בקהל, בשורה הראשונה, דבוק לבמה.

עשרים שנה לאחר מכן, כלומר אמש, עמדתי שוב בבארבי / Barby (החדש), במופע ציון 25 שנה לאלבום המופת ״פעם בחיים״, ולא יכולתי שלא להביט בהשתאות על הבמה הצבעונית, המוארת, ולחשוב: כלום לא משתנה, הכל משתנה.

במקום הלס-פול בצבע עץ ואש, היתה תלויה על כתפו של עמיר לב גיטרת רבע-נפח אדומה; הסאונד היה חף מדיסטורשן, לא חרוך אלא צלול, רך, חשמלי, אבל כמעט אקוסטי; כאילו הרוק הניל-יאנגי פגש בדרך עוּד והתאהב בערבסקה, שחדרה ללב הסולו הרוקיסטי. הכל השתנה.

אבל כלום לא השתנה, והקהל שאוהב את עמיר לב ובא לראותו חוגג את האלבום הישן הזה שליווה את מחצית חיינו, שמח על נדיבות לבו של עמיר לב, ששתק חלק מהשורות, והתיר לנו לשיר אותן במקומו, שורות יפות כמו ״המאפרה מעץ שאת אוהבת״ (מתוך ״ערב ראש השנה״) או ״יש עם תפוחים, ויש עם גבינה״ (מתוך ״My Girl״). שרנו בזמן וחייכנו בפנים. כלום לא השתנה.

ההופעה התחילה כאשר בקהל היה מתח קל. חלק מהנוכחים הגיעו ישר מההפגנה, עדיין עטופים בדגלים או אוחזים בדגלים מגולגלים על מקלות מטאטא, ורגע שיא בהופעה היה כבר בתחילתה – כשעמיר לב שר את ״עננים שחורים״, שיר שמתחיל במילים ״עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט חורף יתחיל״. כל השיר הזה הוא פראזה רפטטיבית מורכבת שלא נפתרת, רק בונה שכבה של אופל על עוד שכבה של אופל, ואחרי דקות ארוכות של נגינה, בתוך כל שכבות האופל, עמיר לב התקרב למיקרופון ואמר: ״יהיה טוב״. המילים האלה ליטפו את כל הלבבות הדואבים שעמדו שם בחשיכה, והקהל התפרק. לרגע – ואני יכול לדבר רק בשם עצמי – רציתי שזה יהיה נכון.

ההופעה אמש לא החזירה אותי להופעה ״ההיא״. ההפך הוא הנכון, היא שמה אותי בעכשיו, האירה על ציון דרך משותף של אמן וקהל. במקום ובזמן אחר שר עמיר לב: ״ג'ק ניקולסון הזדקן – עזבת אותו״; עמיר הזדקן, והקהל הזדקן איתו; אני הזדקנתי; איש לא עזב. אנו עדיין מחזיקים במוזיקה שלו, והוא עדיין מחזיק גיטרה, ובהינתן הדברים הפשוטים האלה נחוצות רק שתי מילים. למשל ״יהיה טוב״. כשבהיתי אמש בבמה הצבעונית הזו, אחרי עשרים שנה, חלפו בראשי שתי מילים, איזה קסם.

Still TODOing, after all these years.

דקה דומיה. אני עוצר כעת את כל מה שאני עושה כדי לכתוב כמה מילים על יוסי גורביץ ז״ל. כרגע שמעתי על מותו. הצער רב. רב מאוד. הכרתי את יוסי עוד בצעירותי, דרך רשת אולטינט, רשת הדואר הישראלית שלפני האינטרנט. כבר אז יוסי מילא דפים בלהט, כתב וכתב, ואז כתב עוד. הוא היה פעיל רשת עוד מלפני ימי הרשת, וגדל להיות איש תוכן פורה, בלוגר, עיתונאי, סופר, איש היסטוריה, איש קומיקס, איש משחקי תפקידים, איש מוסר ואיש צדק – איש משכמו ומעלה. הבלוג שלו, ״החברים של ג׳ורג׳״, היה ביטוי מדוייק של יוסי. בלי פשרות, בלי עידונים, בלי ייפיוף. שפה ישירה, חזקה, בוטה, נוקבת, היישר אל העצב המרכזי.

היה לי את הכבוד ואת הפריבילגיה להכיר את יוסי איש רשת, יוסי הקולגה, יוסי יוצר הקומיקס, ויוסי החבר; ובכולם את אותו מבט נוקב מבעד למשקפיים עבים ומקטרת, ואוזן חדה, ולב גדול. יהי זכרו ברוך.

זו אינה מקטרת.

(מחזיק המקטרות של סבי ז"ל)

לפני שבע שנים. מעניין מה עלה בגורלו של החייל הזה. אם השתחרר, התחיל ללמוד או לעבוד, הצטרף לאיזו מחאה, נגד יוקר המחיה, בעד עליה להר הבית, עבד בעגלות, ראה עולם, לא יצא מתל אביב, ובעיקר – איזו גיטרה יש לו היום

Turns out I've made these a while ago. Which one should go on my new laptop?

כשמסדרים את הבית מוצאים דברים נפלאים. מסתבר שהכנתי את אלה מתישהו בעבר. נשאלת השאלה – איזה מהם הולך להיות מודבק על הלפטופ החדש?

‏בחדר ההמתנה אצל רופא העור נתקלתי ביוסל ברגנר חתום ומוקדש. אני מניח, באופן כמעט סימטרי, שעל גוף הצייר היתה נקודה או שתיים, בחתימת הרופא.

תקראו לזה משבר גיל ארבעים, או להתגבר על שדים עתיקים, תקראו לזה טירוף או העדר שפיות רגעי, אבל אחרי שני עשורים שבהם עסקתי בפיתוח תוכנה, החלטתי, בקיץ הקריר הזה, והלכתי, עם כל הזוּמרים, ללמוד מתמטיקה. בצילום: כלי כתיבה ותה.

בקיוטו, לפני חמש שנים ופנדמיה אחת.

למה לא כל יום יפן.

דברים ששמרתי בשקית ישנה כדי למצוא 20 שנה אחרי: 57 שערים אחוריים של "העיר", מהשנים 1997-2001.

שלום עליכם, נכתב בשנת 1916. מיידיש: אריה אהרוני

בעקבות הפוסט של Yair Navot המציין את יום הירצחה של העיתונאית ופעילת זכויות האדם אנה פוליטקובסקיה (לינק בתגובה הראשונה), עלה בי זיכרון:

בשנת 2001, כ-6 שנים לפני הירצחה, קראתי את כתבתה של אנה פוליטקובסקיה ב״הארץ״. הייתי צעיר ונוח לטלטלות, אז התיישבתי אל המחשב ובבת אחת כתבתי (כך כתבתי אז) את השיר הזה. כ-5 שנים לאחר מכן נגמר הסיפור שלה, עיתונאית מרהיבה ואמיצה. נשאר לי השיר וגזיר העיתון ההוא, וזכרון עמום מרצח עם.

--

צילום השיר מתוך ״דג-אנונימי? – אנתולוגיה ראשונה", 2002, הוצאת אבן חושן

‏התארחנו הערב, צוות ‎"לולאת מל" (סחבק ו- David Frenkiel), בפודקאסט עושים תוכנה - פודקאסט למפתחים בהנחיית Boaz Lavie , לשיחה על "הסיפור על מל", פולקלור האקינג, בריאת ההייטק וריאקט 15.1! טוב, אולי רק הזכרתי את ריאקט 15.1 בדרך אגב ובשאט נפש. אולי. מחכה לפרק!!!1

בתמונה: דלת ברמת גן

אני פורק את ספרייתי. כך, שלוש שנים אחרי צאת הספר, רק עכשיו קלטתי שהעותקים מתחברים! מסתבר, אגב, שאני תקוע עם סטוק. <רמז, רמז>

העבודה על כריכת הספר: @dafnasartiel

שנה חדשה, דירה חדשה, נוף חדש, שמש עתיקה, שקיעה עדכנית, אותו רקיע, צילום ממרפסת החייבת בארנונה.

חונך את המקרר החדש עם שלושה מגנטים: מפלצת הסוללות לריקון סוללות מברצלונה, עיגול עם שני איילים מיפן, וצבי הדואר בפיקסלים, עבודה של @dafnasartiel

מאסטר פוּ והמגייס / אריק ס' ריימונד

משגילה מגייס טכני שזרות לו דרכיהם של אנשי תוכנה, שאל אצל מאסטר פוּ על מנת ללמוד אודות הדרך. מאסטר פוּ פגש את המגייס במשרדי מחלקת כוח אדם של חברה גדולה.

אמר המגייס ״התבוננתי וגיליתי שכאשר אני שואל אנשי תוכנה על שנות הניסיון שלהם בשפת תכנות חדשה, הם מזעיפים פנים. מדוע כך?״

מאסטר פוּ קם על רגליו, והחל צועד רצוא ושוב על רצפת המשרד. התפלא המגייס ושאל ״מה מעשיך?״

״אני לומד לצעוד״, השיב מאסטר פוּ.

״ראיתי אותך צועד מבעד לדלת״, קרא המגייס, ״ולא מעדת. ברי לי שאתה יודע כיצד לצעוד!״

״כן, אולם הרצפה הזו חדשה לי״, השיב מאסטר פוּ.

מששמע זאת, הוּאר המגייס.

--

מאנגלית: תומר ליכטש

אחד הדברים שמעסיקים אותי בשנים האחרונות הוא פולקלור האקרים. אני מחפש (ומוצא) סיפורים ואגדות על עולם התוכנה, על רוח ההאקינג, על התפתחות התרבות ההאקרית, וכל מה שקשור בזה. בין היתר, עיסוק זה הביא אותי לעסוק במחקר של "הסיפור על מל" (ר' אתר לולאת מל: https://melsloop.com), האפוס הגדול של פולקלור ההאקינג, שנכתב בשנות השמונים.

אחד החוקרים המרכזיים של תרבות ההאקינג הוא אריק ס' ריימונד, איש קוד פתוח שאחראי על חיבורים רבים, המפורסם שבהם הוא חיבורו מ-1999 - "הבזאר והקתדרלה". בין היתר, אס"ר פירסם סדרה של סיפורים קצרים בשם "קואנים של יוניקס". את אחד מהם, שנראה לי רלבנטי מאוד גם היום - מאסטר פוּ והמגייס - תירגמתי, ואני מביא אותו כאן בתרגום לעברית.

מקור הסיפור:

http://catb.org/~esr/writings/unix-koans/recruiter.html

תמונה: מאסטר פו צועד בחדר, תמונה שיצרתי באמצעות Midjourney AI

כאמור, כשהיה בן 12, הניפה רוח מערבית חזקה את סבי, ונשאה אותו חצי קילומטר באוויר, עד שער יפו. (הפוסט המקורי בתגובה הראשונה)

כך אני מדמיין אותו, מרחף לפני 90 שנה, עם Midjourney AI.

כשהיה בן 12, הניפה רוח מערבית חזקה את סבי, ונשאה אותו חצי קילומטר באוויר, עד שער יפו.

מתוך ספרו האוטוביוגרפי, ״תולדות״ (2006):

אתמול נפרדנו מסבי היקר, יהודה חזות ז״ל, אשר אהבתי בכל לבי, שנפטר בביתו, בגיל 101. ההלוויה תתקיים היום (שלישי, 9/8/22) בשעה 17:00 בבית העלמין קרית שאול (אזרחי) בתל-אביב.

‏"עוף גוזל", תצריב אקווטינטה של Dafna Sartiel

שני צילומים מלפני 15 שנה (יוני 2007) – יום איסוף ״לורם איפסום״ מבית הדפוס בקדימה.

שתי תמונות של Midjourney AI: באחת ביקשתי ממנו לדמיין את תל-אביב, ובשניה – אתר בניה בתל-אביב. יצא קצת רומנטי, אבל די מדוייק. במיוחד התמונה של אתר הבניה – צבע השמיים וערימות החול, מן שילוב של אור באיזור הטיילת עם אווירת ה״התחדשות״ של מה שקורה עכשיו בצפון הישן.

לא ברור למה בחרו בקטע קוד עבור כריכת הספר החדש של מישל וולבק (בבל, 2022) אבל מוטב היה לערב בעניין מישהו שיודע קצת קוד. זה נראה כמו קופי פייסט של כל מיני מקורות, שעורבלו יחדיו ושובשו (כדי להמנע מתביעת זכויות יוצרים?).

נראה שמרחו כאן מריחות גסות של קוד minified, בין היתר של #redux ושל כלי הפיתוח שלו, ויצרו כל מיני היברידים לא ברורים. למשל פונקציות כמו returnr או returnp; אני רוצה לחשוב (ומקווה) שאיפשהו מישהו כיווץ לתוך המשתנים האלה פונקציות שמחזירות את r ואת p. אין לי מושג באמת. ועדיין.

זה לא מצדיק תופעות כמו מחרוזות שמופיעות עם שני סוגים של מרכאות כפולות כמו ("redux'') פשוט מעיד על הזנחה. לזרוק &amp באמצע הקובץ מעיד כבר על בורות. טוב היה עושה סטודיו דרום, שעיצב את הכריכה הזו, אם היה מתייעץ קודם עם מתכנת/ת, או למצער עם האינטרנט.

[לחסל / מישל וולבק, בבל 2022. מצרפתית: ניר רצ׳קובסקי; סדר ועיצוב: סטודיו דרום, מדלן כהן]

קישור לספר באתר ההוצאה: https://www.babel.co.il/products/%D7%9C%D7%97%D7%A1%D7%9C

הזנתי לאלגוריתם של Midjourney AI את השיר ״זמר״ של דוד אבידן:

החיילים ביקשו גפרור, גפרור ביקשו

רגלי-העץ על מסלולי-גפרית נקשו

עץ בעץ. נייר בנייר. ואז פסק

פוסק-לא-אחרון בקול חזק:

"אם משהו כאן לא יזוז, שנית

נחזור מנוצחים אל החזית".

(השתמשתי בתרגום של אבידן לאנגלית, מתוך Megaovertone).

מצ״ב התוצאה.

לזכרו של אורי זוהר, "קומיקן מוזר מאוד", מתוך תוכניית הסרט "חור בלבנה" בעיצוב תומרקין, 1966. חור בלב.

אמ;לק: היום לפני 39 שנים פורסם ב-Usenet "הסיפור על מל". היום אנחנו משיקים את הפרויקט "לולאת מל", הכולל פרטים מרתקים על הסיפור שהפך עם הזמן לטקסט אפי בפולקלור ההאקינג.

--

אנחנו חוגגים היום את יום השנה ה-39 לפעם הראשונה שבה פורסם "הסיפור על מל" של אד נייתר. הסיפור על מל נכתב כסיפור על תולדות עידן המחשוב, מסוף שנות ה-50, ויצר זיכרון טרי מהימים שבהם ההאקינג התהווה. לאורך השנים, הסיפור המשיך להתקיים כאפוס בפולקלור ההאקינג.

מידע מועט ידוע על ״הסיפור על מל״, על הדמויות שבו או ההיבטים הטכניים שלו. בשנים האחרונות עסקנו בחקר הסיפור, ראיינו אנשים שהיו קשורים אליו, וגילינו פרטים מעניינים על החיים והשורשים של מל, אד והסיפורים שלהם, וגם על החברה שבה הסיפור התרחש, וכך גם התפתחה אצלנו הבנה עמוקה של ההאק המפורסם של מל.

לציון המחקר שלנו, אנחנו משיקים היום את האתר החדש של פרויקט ״לולאת מל״ (https://melsloop.com), הכולל גרסה מוערת של הסיפור, לצד מאמרים וחומרים אחרים שבקרוב נוסיף לאתר – כאלה שקשורים לסיפור על מל ולסוגה של פולקלור ההאקינג בכלל.

במסגרת המחקר היה לנו הכבוד לפרסם בשנה שעברה את התרגום של הסיפור על מל לעברית, בגיליון פיזי מודפס של כתב העת דְּחָק לספרות טובה בעריכת Yehuda Vizan. התרגום לעברית, לצד ההערות בעברית ובאנגלית, זמינים עכשיו באתר "לולאת מל". זהו התרגום הראשון של הסיפור, ואנו תקווה שהפרויקט ימשוך עוד תרגומים, לשפות נוספות.

תודה לשותפי לפרויקט ולמחקר, שגם הניח את הסיפור בידי לפני כעשור וציווה ״קרא!״ - David Frenkiel.

הנה קטע קצר מתוך הערך הביוגרפי של מל קיי (או, מתברר, מלוין קורניצקי, ז"ל), כפי שהוא מופיע בהערה לצד שמו של מל בגוף הסיפור באתר הפרויקט:

מל קיי (מלוין קורניצקי, 2018-1931) נולד בברוקלין למשפחה יהודית ובילדותו עבר עם משפחתו ללוס אנג'לס. בקיץ 1956 הצטרף למחלקה המסחרית של ליברסקופ, חטיבה טכנולוגית בתוך ג׳נרל פרסישן, שהחזיקה בחוזים צבאיים וממשלתיים לבניית מיכשור צבאי. מל עבד כמהנדס אפליקציות בקבוצת הפיתוח המסחרי בבניין 3 החדיש והמפואר באתר בנייני החברה בגלנדייל, קליפורניה, ובין היתר סייע בהדרכת לקוחות על ה-LGP-30. בתוך חודש מגיוסו, יחד עם רבים במחלקה המסחרית, הועבר לרויאל-מק׳בי, שותפה עסקית של ג׳נרל פרסישן שקידמה את הייצור, השיווק והמכירה של ה-LGP-30. ברויאל-מק'בי הוא כתב את תוכנת הבלאק ג׳ק שהפכה לתוכנת הדגל של החברה. עם השקת ה-RPC-4000, מל שיכתב את תוכנת הבלאק ג׳ק כדי להתאים אותה למחשב החדש, שעבורו כתב גם את שפת הסף, ואף סייע לאד ניית׳ר בכתיבת מהדר פורטרן למחשב. בתחילת שנות ה-60, לאחר חילוקי דעות עם הנהלת החברה, מל עזב את רויאל-מק׳בי. השרידים שנותרו מעבודתו הם "הסיפור על מל", שני צילומי קטעי קוד בכתב יד ומבוא פרי עטו לתוכנת הבלאק ג׳ק המשוכתבת.

https://melsloop.com

נ.ב. באיור המצורף - פרי ידיו של Nir Yaniv - משמאל לימין: מל ואד, על פי צילומים מוקדמים שלהם, בסביבות שנת 1959, השנה שבה התרחשו האירועים המתוארים בסיפור. האיור נעשה על פי חומרים שיעלו לאתר בקרוב.

‏נזכרתי ששכחתי ושכחתי שנזכרתי

תזכירי לי להזכיר לך לשכוח ששכחתי

תשכחי שזכרתי ותזכרי ששכחתי

תשכחי שנזכרתי ששכחתי שזכרתי

[גרוניך, כרוניקה:]

1973: פה-פה פה-פה, טו-טו-די-די, דה-דה...

כולם: האיש גאון.

1983: בוּ-בי-בה... די-דה-דו-דה-דה...

כולם: מבריק!

1991: דה-דו-דה טי-דה-ד-דה-היי!

כולם: איזה יופי. והאתיופים כל כך מוכשרים!

2022: צ׳ח-צ׳ח

כולם: האיש דמנטי בוא נוקיע אותו מהחברה, ציפור הנפש שלי נפגעה!

ה-2 באפריל הוא יום המתיחות הבינלאומי

״קשה להגיד משהו על פושקין למישהו שלא יודע שום דבר על פושקין״

(דניאיל חארמס)

לעומת זאת, אם אין לך מושג מי זה דניאיל חארמס (הפסד שלך, לגגל דחוף), אז האלבום החדש והפתאומי הזה, ״עולם פוסט-גוגול״ (שיצא לבנדקמפ לפני שבוע), פשוט זורק את חארמס לתוך הפרצוף (כמאמרו של חארמס, ״אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף״).

כולם פה, וסליחה על המלחמה, אבל כולם פה: פושקין, גוגול, כל היילנות והסמיון סמיונוביצ׳ים, בקומיקס מוזיקלי אבסורדי ומצחיק על גבול הקדוש.

בדיוק סיימתי האזנה שניה מאז אמש. זה פשוט אדיר. 8 טקסטים מתורגמים לאנגלית על רקע ג׳אז פסיכי (בקטע טוב). מומלץ בחום.

https://thedaniilkharms.bandcamp.com/releases

https://thedaniilkharms.bandcamp.com/releases

זה הסיפור המגולל את האיך

מסלול החיים שלי התהפך

והייתי רוצה בדקה הקרובה

להסביר איך נהייתי הנסיך המקומי של שכונה עשירה

במערב פילדלפיה נולדתי רש

ימי חלפו שם בעיקר במגרש

נרגעתי, ברדקתי, הכל קליל וברור

וקלעתי סלים בין שיעור לשיעור

כששני ברנשים מבשרי רעות

התחילו לעורר מהומות איומות

נקלעתי לקטטה ואמי נבהלה

אמרה: אתה עוזב עכשיו הכל ועובר לשכונה עשירה

התחננתי על ברכי יום יום בדמעות

אבל היא כבר ארזה לי שתי מזוודות

נתנה לי כרטיס וגם נשיקה

אז שמתי ווקמן ואמרתי אז מה

מחלקה ראשונה, יו, מטורף

שתיתי מיץ בכוס שמפניה ודגדג לי באף

ככה חיים בשכונה עשירה?

הממ, חשבתי, לא רע, לא רע

אבל שמעתי שהם מתנשאים, בורגנים וכל זה

זה מקום לגדל בו חתול מזניב שכזה?

לא נשמע לי

נראה כשאנחת לי

אני מקווה שהם מוכנים לקבל את הנסיך החדש של שכונה עשירה

תפסתי מונית וכשהיא התקרבה

ראיתי לוחית רישוי מגניבה

בגדול הנהג היה תופעה נדירה

אבל חשבתי עזוב את זה, יאללה לשכונה העשירה

הגעתי לשם מתישהו בערב

וצעקתי לנהג בנאדם תחליף גרב

דפקתי בדלת

סוף סוף אני כאן

לתבוע מלכותי כנסיך בשכונה עשירה*

[לחן: עממי]

*קונטקסט: במהלך צפיה ברימייק של הסידרה השתעממתי לחמש דקות.

נ.ב. (#פגסוס): בתחילת האלף, כשערכתי את ״nrg הרשת״ יחד עם Ido Kenan, השקנו מדור רכילות רשת בשם ״רוגלה״, מעין ״ציפורה״ לרכילות דיגיטלית. על המדור היתה חתומה ״אשת-הרשת רוגלה״, שעוד אולי מוקדם לחשוף את זהותה. שאריות המדור, מסתבר, עוד קיימות תחת גג ״מקור ראשון״.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/16/ART1/052/288.html

פתאום חשבתי: רגע, אולי? הלכתי על זה, ערכתי ניסוי. מצ״ב דו״ח מעבדה מפורט. פתרון למשבר האנרגיה הגלובלי – צ׳ק.

עד שזה יהיה משהו עוד צריכים לקרות הרבה דברים. בינתיים: מקליטים גיטרה באולפן הביתי של Yaron Fishman, שגם צילם

‏כל גנגסטר אי פעם: אני מעל החוק ויש לי מלא כסף וכוח ומי שרוצה למצמץ בשכונה הזו צריך את האישור שלי.

האינטרנט: השם גנגסטר שלך הוא צבע החולצה שלך והדבר האחרון שאכלת.

‏דודו של פיוטר פרקרוביץ׳ נהג לומר שבעלי כוח אימתני, חשוב שיכירו גם באחריותם הכבדה, אך הלה רק עיווה פניו ומשך בכתפיו בביטול אדיש שלמד, כנראה, מחברתו מ״ג מיכאלובה ג׳וזפין, אשר בכל הזדמנות היתה מבטלת את טענותיו המגוחכות ואומרת לו, באותה אדישות, פיוטר, פיוטר האומלל, הטיפש, אינך עכביש.

– מתוך "ספיידרמן 4 – החיים בפטרבורג"

לקחתי את לקחת את ידי בידך בגרסה מקוצרת על אקוסטית, הוספתי זיוף או שניים בשם הסגנון החובבני, וממש השתדלתי לא להמהם את הסולו.

הבוקר, בשבע, הסתכלתי בחלון, אז

תובנה מאוחרת: בתמונה הזו אני מנגן שירים ששמעתי בגיל שש-עשרה בגיטרה שקניתי בגיל שש-עשרה.

תמונע, 16.11.21. צילום: יוני ספיר.

שלושה רגעים משבוע שעבר, עם להקת פיקציה, במופע המחווה לנושאי המגבעת – 30 שנה לאלבום מי רצח את אגנתה פאלסקוג. צילום: יוני ספיר

ע״פ השמועה, מארק צוקרברג מעולם לא פתר קפצ׳ה. על פי אותה שמועה הוא מעסיק עובד שכל משימתו היא זו: לפתור קפצ׳ה אחר קפצ׳ה, וכמו שוער מיומן – לפנות את מכשולי הדרך הארעיים בפני אדונו האדמוני. בכל פעם שהעובד מצליח לעשות כן, עולה בראש אדוניו קול לא רצוני, חבוי, המאשר: הוא – לא רובוט.

בצילום: הרובוט ג׳ורג׳ עם הקפטן ו״ה ריצ׳רדס. מקור: ויקיפדיה