קטגוריה
26 רשימות
- ואז?
- ואז נכנסה בי רוחו של נתניהו, ופשוט הטסתי את המטוס!
- ואז?!
- המחבל התפרע, אבל רוחו של נתניהו נכנסה באחד הנוסעים, שכפת את המחבל וריתק אותו!
- ואז?!!
- ואז רוחו של נתניהו נכנסה בכולם! ושרנו! ביחד! כל הדרך מסעודיה לארץ!
- רוחו של נתניהו הצילה אתכם!
- המזל שהתעוררנו בזמן.
הניו יורק טיימז: אירופה סטתה ממסלולה בשל קטטה שפרצה בין צעיר בוסני-סרבי לבין יורש העצר האוסטרו-הונגרי. לכל הפרטים עד כה >
כילד נחשפתי לביטוי ״בין השמשות״ דרך ביאליק ובעולם ללא אינטרנט שאלתי, חקרתי וקראתי כדי להבינו. כשעברתי לגבעתיים נתקלתי בביטוי ״בין הוויולות״ ומיד זיהיתי בו את יופיה הפרברי הפנימי והשקט של העיר החילונית הצפופה בישראל. הבוקר שמעתי לראשונה את הביטוי ״בין הבוטים״. אין צורך בהסברים.
באב אל וואד,
לנצח זכור נא את שמותינו,
שיירות פרצו בדרך אל העיר
בצידי הדרך מוטלים מתינו
ולאורו היו הקדרים באים.
כשמישהו פותח לי ת׳דלת
רואה מי בא, סוגר בחזרה
אליפלט הוא ילד בלי אופי
שלד הברזל שותק כמו רעי
היא בהחלט צריכה להיות אדיוטית
שלד הברזל שותק כמו רעי >>
<< מאשאפ שחי לי בראש רֶנט-פרי ומדי פעם מתעורר. מעניין אם מישהו יזהה משהו, או יצליח להבין את ההקשר המוזיקלי.
פתאום עלה בדעתי שבמאה ה-25 במחקרים אקדמיים על המזה״ת יציינו שבכל הנוגע להתנחלויות היו בישראל של המאה ה-21 ״דעות לכאן ולכאן״.
1/4 אז אבי שומר אמר. ממש משנה מה הוא אמר. תסתכלו על השולחן הזה, הזירה המרכזית של חנויות הספרים המסחריות האלה. זוהי תרומתם הגדולה של השוּמרים לשוק הספרים – ההפיכה המוחלטת לשוק. ככה מוכרים עגבניות, לא שייקספיר. אז אבי שומר אמר. ממש, יופי. אמר. השומר דיבר! >
2/4 כי אין לנו אינטרנט וטורנט ורשתות חברתיות ואתרים ובלוגים ופידים ואינסטגרמים וטלפונים – יש רק שוּמר! אין LLM ואין AI ואין סוכני תרבות ואין לנו סוכנים, שלא לדבר על סוכני התרבות, כל הדברים תלויי-שוּמר. ואיזה פחד: מה יגיד שוּמר מחר? ומחרתיים? >
3/4 ואם חס וחלילה יצטנן השוּמר ויתכסה בשמיכה ויסרב לדבר? ואם רק יקנח את האף, פתאום? מה אומרים קינוחי האף האלה? מה יקנח השוּמר?! דברים אלה מדירים שינה מעיני, וזאת להבדיל משולחני עגבניות-הספרים המשוּמרים, למראיהם כבר התרגלתי, ומולם אני כבר שווה נפש, >
4/4 ובכל פעם שאני חולף ליד אחת מחנויותיו הצהבהבות של השוּמר, החנויות מוארות הנאון, אני מוותר, כמו מתוך אינסטינקט בריא, כמו מתוך חשק אוטומטי לגזר, או כמו להריח את כף היד מיד אחרי קילוף קלמנטינה, על עצם הרעיון של להכנס אליהן. ספר, אני אומר לעצמי, לא אמצא שם. רק שוּמר!
כשהמצב רע ואין אוויר
אני אוהב להזכר בסרט הזה
עם שרון סטון ושייקה אופיר
באופן לא שגרתי, אני מסתובב בת״א ביום חמישי בערב. תוך כדי הליכה בין נחילי נוער-בחופש פתאום הבנתי שילדי העתיד כבר לא יתגעגעו ל״ילדוּת״. לא, לא. הם יתגעגעו ל-Q1.
1/11 [הפנטזיה התל-אביבית – שרשור:] בטורו ב״הארץ״ כותב השבוע אברהם בלבן על העצים ברח׳ באר-טוביה: זהו רחוב קטן בעל כניסה סודית מדיזנגוף, צלע במרובע הרחובות מסדה-גוש חלב-רחל, פינה חבויה, נדירה, בעיר הסואנת. >
2/11 בלבן, המתגורר ברח׳ רחל, מתבונן בעצי הפיטנה והצפצפה ומעפיל ומדמה כיצד נאמר על הבודהה שהיה עץ פיטנה בגלגולו הקודם. זהו טקסט פיוטי ומרגש שמזכיר לי למה אני כל כך לא אוהב את הכתיבה של בלבן על ת״א, שממחישה בעיני את שיאה הרוחני של מה שאני מכנה: ״הפנטזיה התל-אביבית״. >
3/11 בתחילת שנות ה-2000 היה באר-טוביה בית חם עבורי. חייתי שם חיים שלמים. מצאתי שם שקט בין עצים וחתולי רחוב ותיקים. כתבתי שם ספר. אבל הבניין הקטן שבו התגוררתי נאכל בידי מתעשרים-חדשים, ששברו את הכל ובנו מחדש, חדיש ומחודש, השתלטו על החצר המשותפת, ניהלו את חיי הרחוב ביד-רמה ובצעקות >
4/11 התקינו מצלמות ורמקולים בכל מקום, ולא פעם ניסו למגר את כל מה שלא מצא חן בעיניהם (אני). הבתים שלהם היו בתים חכמים של אנשים טפשים, והתריסים נסגרו ונפתחו לקראתם כשהם לא היו שם, לפנות בוקר או מאוחר בלילה, והשקט ברחוב הופר בידי גלגלי שיניים המקדמים את בואם ולכתם של שליטי הרחוב >
5/11 הם היו בעיני כל מה שתל-אביב היא לא, ובמידה רבה - כל מה שתל-אביב הפכה בעיני להיות: שטח זמני להשבחה ומכירה מחדש. ממלכת הפליפ. חוות הרבעה נדל״נית שבינה ובין הסיפור שהיא מספרת על עצמה אין דבר וחצי דבר. >
6/11 הפנטזיה התל-אביבית מתבוננת על העיר כמרחב של תופעות שאינו קשור לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה - לתושבי העיר. בודהה בגלגולו הקודם היה עץ, בסדר, אבל איפה חיים בעיר הזאת בשלווה של בודהה, או של עץ? >
7/11 בפנטזיה התל-אביבית דירת מעופשת מתהדרת בכך שהיא ״חמש דקות מרוטשילד״ הנוצצת, ודירת 35 מ״ר היא ״מאה מטר מהים״ רחב הידיים, האוורירי. בפנטזיה – אם אגור קרוב לזה, אהיה זה. >
8/11 ישבתי בעיר הזאת במשך כשני עשורים וחייתי אותה. שוטטתי את שיטוטיו של בלבן (אז, הם היו השיטוטים שלי), ומצאתי שבילים נסתרים אחרים (משלי). הלכתי בעקבות ספרים, מצאתי עקיבות של משוררים, חפרתי חפירות ארכיאולוגיות-אורבניות (ומצאתי ממצאים!), אך לבסוף עזבתי את העיר הזאת בלי אוויר, >
9/11 בתחושה שאפשרות החיים בה הופרטה סופית לכסף ישן, ושממילא לא נותרו שאריות, זולת עצים ומעברים, אבל עירוי הדם הושלם, והעיר הפכה למרכז מתחמים, לחוות הנדל״ן הנבנית ללא הפסקה, לעיר של הריסה ובניה, ולא של שימור ושלווה. >
10/11 זה דבר אחד להתבונן בעץ ודבר אחר לגמרי לחיות מתחתיו, ות״א, לצערי, גובה מחיר גבוה מאוד לחיים תחת עציה – מחיר הפנטזיה. >
11/11 לסיום, אני מצרף כאן צילום מתוך כתבתו של אברהם בלבן (לינק בתגובה הראשונה, צילמה: אביבה עין-גיל) שממחיש את הפנטזיה במילוּאה: חרמש מוקדם מתגלה בשמים אפרוריים מבעד לעלים הירוקים. כמה יפה ומרגש. זו לא אירופה, זה שלנו. זה ירח מהספרים. מה? שכר דירה? לדירת שלושה חדרים: 9500~ שקלים.
לטורו המלא של אברהם בלבן בהארץ:
לפעמים יוצא לי כל הישראלי על קלוד.
קלוד: Remote branch diverged. Inspect before reconciling
אני, מיד: ah? why diverged?
אני ליטרלי מתווכח עכשיו באינטרנט עם אנשים על זה שאני חושב שלא צריך לבנות איגלו מספרים. אני מוכן למות על גבעת השלג המרעננת הזו.
אני שומע את שאגות השמחה שבוקעות מהבתים השכנים, כנראה גול, ותוהה: כשאין מונדיאל, ביום-יום הקשה, הסיזיפי, כשחם, לחוץ, דחוק וצפוף, כשכולם עצבניים, חסרי סבלנות ועל סף פקיעת עצבים – האנשים האלה, מבקיעי הצהלה, לא יכולים לעצור שניה ולדמיין גול?
מגוחך שהקרב האפּי בין פרודו לעכבישת הענק שילובּ בקירית אונגול נחשב לעניין איזוטרי השמור לקומץ יודעי ח״ן בשעה ש״אוסטרליה-מצרים״ מרטיט לבבות ברחבי העולם.
יורים 6/6
[עוד סיפור קצר מתוך ספר זכרונותיו של סבי ז״ל, על ירושלים בתחילת המאה ה-20, על מוסלמים ויהודים, קיצונים ומתונים, ונבוטים רגילים מול אלה ״מעוטרי מסמרים״. מובא כאן בעריכה קלה מאוד]
״בימי שישי אבי נהג לבקר את הסבתא, אמו שהתאלמנה, וגרה לבדה ברחוב חאן-אילכליליה, מרכז לבהמות מסע, לסוסים ולגמלים, על שם הכלילים (החברונים) בהמשך לרחוב חב״ד, לא הרחק מרחוב השוק. סבתי אמרה לאבי שלפי השמועות, ברחוב השוק בוצע הרג ביהודים, ״אל לך ללכת לעבודה היום״. הרגיע אותה אבי, אל תדאגי, שוטרים אנגלים נמצאים ברחוב. אני חייב לגשת לחלץ מהמרפדייה את עוסמאן, השותף. אסגור ואלך הביתה. מאחר וידע מה מצפה לו בדרך לרחוב הרפדים, ליתר ביטחון לקח איתו נבוט – להגנה עצמית. מבחינת החוק מותר היה לשאת כלי זה להגנה עצמית, ובלבד שלא יהיה מעוטר במסמרים. ירד לרחוב השוק, כ-150 מטר מבית סבתי, לצומת מוקד האלימות. כשהתקרב לצומת עמדה קבוצת קיצוניים, שלושה מהם חמושים בחגור ובו פגיונות. שניים מהקבוצה מקדימה ניסו לחסום בפניו את המעבר, והשלישי ארב לו מאחור. אבי הניף את הנבוט כדי להלום בהם, ולפתע השלישי, שהיה מאחוריו, קרס, וראשו נחבט את רצפת האבנים. את החבטה ספג משרפרף שעליו ישב בבית קפה אחד המוסלמים המתונים, וגם הנבוט עשה את שלו.״
״שיטוח עזה״, מבחינה גיאומטרית, הוא משחק ילדים מול האיום האמיתי על הרצועה, הלא הוא עיגולה. פשיטא, הפיכת הרצועה למעגל, אשר תושבים מן הצפון יתנדנדו על זווית חדה עד שיחליקו אל הריק הסובב, ותושבים מן הדרום אט ינשרו, משחררים אחיזה אחרונה, נואשת, בקצוות המרחב המושלם, ששטחו, יהיה כלא באוויר הפתוח או גן עדן, תמיד שווה π•r².
״קומנדו״ הוא סרט מ-1985 עם ארנולד שוורצנגר, על לוחם קומנדו לשעבר שבתו נחטפת בידי טרוריסטים. בתגובה, הוא יוצא לפעולה פרופורציונלית, תוך התחשבות בחפים מפשע, ותמיכה הומניטרית במשפחותיהם של הטרוריסטים שמחזיקים את בתו. לאורך הדרך הוא מגלה סובלנות, חתירה לשלום, ונאורות מערבית טיפוסית.
ע״פ השמועה, מארק צוקרברג מעולם לא פתר קפצ׳ה. על פי אותה שמועה הוא מעסיק עובד שכל משימתו היא זו: לפתור קפצ׳ה אחר קפצ׳ה, וכמו שוער מיומן – לפנות את מכשולי הדרך הארעיים בפני אדונו האדמוני. בכל פעם שהעובד מצליח לעשות כן, עולה בראש אדוניו קול לא רצוני, חבוי, המאשר: הוא – לא רובוט.
בצילום: הרובוט ג׳ורג׳ עם הקפטן ו״ה ריצ׳רדס. מקור: ויקיפדיה
בהחלט נחתנו. בחזית: החדשה והמופלאה; מאחור: הישנה והטובה.
אוי, וויקיפדיה... אוי.
