[עוד סיפור קצר מתוך ספר זכרונותיו של סבי ז״ל, על ירושלים בתחילת המאה ה

[עוד סיפור קצר מתוך ספר זכרונותיו של סבי ז״ל, על ירושלים בתחילת המאה ה-20, על מוסלמים ויהודים, קיצונים ומתונים, ונבוטים רגילים מול אלה ״מעוטרי מסמרים״. מובא כאן בעריכה קלה מאוד]

״בימי שישי אבי נהג לבקר את הסבתא, אמו שהתאלמנה, וגרה לבדה ברחוב חאן-אילכליליה, מרכז לבהמות מסע, לסוסים ולגמלים, על שם הכלילים (החברונים) בהמשך לרחוב חב״ד, לא הרחק מרחוב השוק. סבתי אמרה לאבי שלפי השמועות, ברחוב השוק בוצע הרג ביהודים, ״אל לך ללכת לעבודה היום״. הרגיע אותה אבי, אל תדאגי, שוטרים אנגלים נמצאים ברחוב. אני חייב לגשת לחלץ מהמרפדייה את עוסמאן, השותף. אסגור ואלך הביתה. מאחר וידע מה מצפה לו בדרך לרחוב הרפדים, ליתר ביטחון לקח איתו נבוט – להגנה עצמית. מבחינת החוק מותר היה לשאת כלי זה להגנה עצמית, ובלבד שלא יהיה מעוטר במסמרים. ירד לרחוב השוק, כ-150 מטר מבית סבתי, לצומת מוקד האלימות. כשהתקרב לצומת עמדה קבוצת קיצוניים, שלושה מהם חמושים בחגור ובו פגיונות. שניים מהקבוצה מקדימה ניסו לחסום בפניו את המעבר, והשלישי ארב לו מאחור. אבי הניף את הנבוט כדי להלום בהם, ולפתע השלישי, שהיה מאחוריו, קרס, וראשו נחבט את רצפת האבנים. את החבטה ספג משרפרף שעליו ישב בבית קפה אחד המוסלמים המתונים, וגם הנבוט עשה את שלו.״