[פעמיים בחיים]

[פעמיים בחיים]

לפני שני עשורים הופיע Amir Lev / עמיר לב בבארבי (הישן). על כתפו היתה תלויה גיבסון לס-פול, והדיסטורשן חרך את האולם בשירים מהאלבום ״פעם בחיים״, ושירים אחרים. ההופעה האגדית הזו הוקלטה ושוחררה בדיסק בשם ״הופעה חיה בבארבי״, ואני שומע אותו עד היום, ולו בשביל הסולו האדיר, המתמשך, העמוק, הניל-יאנגי, בשיר ״חבק אותי״. אני זוכר את זה, כי עמדתי שם בקהל, בשורה הראשונה, דבוק לבמה.

עשרים שנה לאחר מכן, כלומר אמש, עמדתי שוב בבארבי / Barby (החדש), במופע ציון 25 שנה לאלבום המופת ״פעם בחיים״, ולא יכולתי שלא להביט בהשתאות על הבמה הצבעונית, המוארת, ולחשוב: כלום לא משתנה, הכל משתנה.

במקום הלס-פול בצבע עץ ואש, היתה תלויה על כתפו של עמיר לב גיטרת רבע-נפח אדומה; הסאונד היה חף מדיסטורשן, לא חרוך אלא צלול, רך, חשמלי, אבל כמעט אקוסטי; כאילו הרוק הניל-יאנגי פגש בדרך עוּד והתאהב בערבסקה, שחדרה ללב הסולו הרוקיסטי. הכל השתנה.

אבל כלום לא השתנה, והקהל שאוהב את עמיר לב ובא לראותו חוגג את האלבום הישן הזה שליווה את מחצית חיינו, שמח על נדיבות לבו של עמיר לב, ששתק חלק מהשורות, והתיר לנו לשיר אותן במקומו, שורות יפות כמו ״המאפרה מעץ שאת אוהבת״ (מתוך ״ערב ראש השנה״) או ״יש עם תפוחים, ויש עם גבינה״ (מתוך ״My Girl״). שרנו בזמן וחייכנו בפנים. כלום לא השתנה.

ההופעה התחילה כאשר בקהל היה מתח קל. חלק מהנוכחים הגיעו ישר מההפגנה, עדיין עטופים בדגלים או אוחזים בדגלים מגולגלים על מקלות מטאטא, ורגע שיא בהופעה היה כבר בתחילתה – כשעמיר לב שר את ״עננים שחורים״, שיר שמתחיל במילים ״עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט חורף יתחיל״. כל השיר הזה הוא פראזה רפטטיבית מורכבת שלא נפתרת, רק בונה שכבה של אופל על עוד שכבה של אופל, ואחרי דקות ארוכות של נגינה, בתוך כל שכבות האופל, עמיר לב התקרב למיקרופון ואמר: ״יהיה טוב״. המילים האלה ליטפו את כל הלבבות הדואבים שעמדו שם בחשיכה, והקהל התפרק. לרגע – ואני יכול לדבר רק בשם עצמי – רציתי שזה יהיה נכון.

ההופעה אמש לא החזירה אותי להופעה ״ההיא״. ההפך הוא הנכון, היא שמה אותי בעכשיו, האירה על ציון דרך משותף של אמן וקהל. במקום ובזמן אחר שר עמיר לב: ״ג'ק ניקולסון הזדקן – עזבת אותו״; עמיר הזדקן, והקהל הזדקן איתו; אני הזדקנתי; איש לא עזב. אנו עדיין מחזיקים במוזיקה שלו, והוא עדיין מחזיק גיטרה, ובהינתן הדברים הפשוטים האלה נחוצות רק שתי מילים. למשל ״יהיה טוב״. כשבהיתי אמש בבמה הצבעונית הזו, אחרי עשרים שנה, חלפו בראשי שתי מילים, איזה קסם.