הפנקס הפתוח

‏כשאין מלחמה, שלוש בלילה זה סתם שלוש בלילה, ואתה יכול לקרוא לזה שלוש לפנות בוקר עד מחר, זה לא משנה עכשיו, בשלוש בלילה, כשאין מלחמה.

‏עם כלביא יחרוֹפּ

‏יש טיסה לציריך דרך רומא עוד שעה. משם בסירה לעקבּה, ומשם על גמל דוּ-דבשתי.

בסוף נתעורר בחדר השינה שלנו, מוקפים בכל החברים – ביבי, שרה, ח׳מינאי, דניאל הגרי, כל החטופים, טראמפ וביידן, יצחק שמיר, רבין יהיה שם, פרס הצעיר, אפילו זומבי-סינוואר ואחיו, וכמובן דיויד בואי, ונבין שהכל קרה במקום אחר, בעולם הפנטזיה, ושמעכשיו ואילך הכל יהיה הרבה יותר טוב. לילה טוב.

‏בסוף עוד נצחק על זה, עוד תראו. לא כולנו, כמובן. לא כולנו.

אצ׳יבמנט אנלוקד: במהלך שיחה אגבית קראתי עכשיו לממ״ד ״החדר האטוּם״

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה

שזאת תהיה המלחמה ה-n+1

[״פטיש חצות״, סצנה 1, פנים] מהרגע שנכנסה ידעתי שהיא צרות. הגוף שלה צרח צרות. וואט קאן איי דו יו פור, פלטתי עשן לעברה. היא לא מצמצה. רוצה להפציץ אתרים באיראן. בי-2, אמרתי לה – את תהיי המוות שלי. כמה מעט ידעתי אז; אם הייתי יודע היום מה שידעתי אז... הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר.

אני: די, בחייאת, שקט, די

המוח שלי: בסדר, אחרון, רק תגיד לי אם יש מקבילה בפופ האיראני ל״אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה״

ביגוד העורף

‏בעצם B2 זה MeToo כשמצוננים

הלכתי לעשות היום קניות, או כמו שאני קורא לזה – התמרון הקרקעי.

לפעמים אני תוהה אם כל הפרופליז, האייתולו-פרנדליז, החמאסו-סימפטתיקוז והגרטה-וונביז מסוגלים ליהנות מסרט אקשן פשוט, או שלאורך כל הסרט הם מצדיקים את מה שקורה על המסך במעין להג מהומהם בנוסח ״טוב, רמבו הרג שניים משלהם, אז מגיע לו שירו עליו״ או לחילופין, ״בסדר, הוא חטף את הבת של שוורצנגר, אבל אף אחד לא מדבר על מה שוורצנגר עשה לו לפני 30 שנה. זה היה נורא!״.

- כשהגענו לארץ, לא היה פה כלום. היינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה, מכלום. מאפס. נכנסנו לדירה קטנה במרכז הארץ, היא עבדה בבית, מורה פרטית, ואני עשיתי פה ושם עסקים... זו היתה תקופה קשה...

- מתי חזרתם?

- אתמול, על הקרוז של מנו ספנות.

אימת מוות בצד, אני מת על רכיב ה-UI הזה של השעון. חי, raw, ישיר, משדר כנות, פשטות ונגישות, עם פונט אמיתי של מחשב אמיתי. לגמרי בעד לנרמל את זה גם לעיתות שלום.

[לקחתי רבע שעה ותרגמתי את השיר היפה הזה של דילן – ״מדברים על מלחמת עולם שלישית בלוּז״ – שכבר שנים תקוע לי בראש. בשל המצב הבטחוני, התרגום הוא של השיר כולו – פחות בית אחד (שהיה מעיק לתרגום). לינק לשיר המקורי בתגובה הראשונה.]

מדברים על מלחמת עולם שלישית בלוּז / בוב דילן (1963)

לפני זמן מה חלמתי חלום מפחיד

חלמתי שאני צועד אל מלחמת עולם שלישית

הלכתי לרופא ביום המחר

לבדוק אם יש לו מה לומר

אמר שזה חלום רע

החלומות האלה הם רק בראש שלך

אמרתי לו דוקטור, חכה, מלחמת עולם חלפה לי בראש

הוא אמר לאחות תתחילי לרשום, הילד משוגע על כל הראש

הוא תפס לי ביד, פלטתי יבבה

תוך כדי שנחתתי על ספת הקליניקה

אמר לי ספר לי על זה

אם כן הכל התחיל בשלוש בלילה

וכבר נגמר ברבע לארבע

הייתי בביבים עם איזו בחורה

והצצתי דרך המכסה בתקרה

תהיתי מי הדליק את האור

אז יצאתי החוצה והסתובבתי לי

פה ושם בעיר שלי

חשבתי אם לפנות פה או בפניה הבאה

הדלקתי סיגריה ליד מגרש חניה

וצעדתי במורד השדרה

זה היה יום רגיל

אם כן צלצלתי בפעמון של מקלט אטומי

וקרבתי את ראשי אל הדלת וצעקתי

תנו לי שעועית, אני אדם רעב

מישהו ירה אז ברחתי משם

אני לא מאשים אותם

הם לא הכירו אותי

בהמשך הרחוב ליד דוכן נקניקיות

ראיתי אדם, אמרתי ״היי חבר״

רק שנינו היינו שם

הוא צרח וברח משם

חשב שאני קומוניסט

אז עקבתי אחרי מישהי ולפני שהלכה

אמרתי לה בואי נשחק באדם וחוה

לקחתי את ידה ולבי הלם

והיא אמרה תגיד לי אתה משוגע או מה

ראית מה קרה בפעם האחרונה

אז ראיתי חלון של קאדילק בעיר

ולא היה איש מסביב

נכנסתי למושב הנהג

ונסעתי לרחוב 42

בקאדילק שלי

יופי של מכונית לאחרי מלחמה

[...]

הרגשתי עצוב והייתי בודד

וחיפשתי עם מי אני יכול לדבר

אז התקשרתי לשעון הקולי

רק כדי לשמוע איזה קול אנושי

״בהישמע הצפצוף

השעה תהיה שלוש״

היא אמרה את זה במשך שעה

אז ניתקתי

אם כן, אז הדוקטור עצר אותי

אמר ״היי היו לי חלומות ממש דומים

אבל שלי היה קצת שונה, אתה מבין

חלמתי שהאיש היחיד שנשאר אחרי המלחמה הוא אני

לא ראיתי אותך בסביבה״

אז הזמן חלף וכעת נראה

שכולם חולמים חלום כזה

כולם רואים את עצמם צועדים ברחובות בודדים

חצי מהאנשים יכולים להיות חצי צודקים חלק מהזמן

חלק מהאנשים יכולים להיות צודקים חלק מהזמן

אבל כל האנשים לא יכולים להיות צודקים כל הזמן

אני חושב שאברהם לינקולן אמר את זה

אתן לך להיות בחלום שלי אם תתן לי להיות בשלך

אני אמרתי את זה

[מאנגלית: תומר ליכטש]

מה יהיה הלילה?

(לינק בתגובה הראשונה)

אז ע״פ הפייק ניוז האיראני הופלו מטוסים ישראלים, נלכדו סוכני מוסד בטהרן ות״א בוערת. נשאר רק לגלגל קוביה של 20 ולראות מה קורה, אולי חיל האוויר מוגר באמצעות פגיון קסום, ביבי נלכד בטפריו של ג׳אברווקי, ומשמרות המהפיכה נכנסו לפונדק וקראו ״אנחנו מחפשים לוחמים אמיצים להרפתקה חדשה״.

‏״בעצם, כולנו רוצים להיות CNN" (נחמן שי, מתוך קובץ המסות ״מלחמה במפרץ״, 1991)

פתאום הבנתי שהם מצלמים כדי לזכור איפה הם חנו

הא, נזכרתי שבגלגול קודם, בעולם שבו זרקנו כבשים זה על זה, לפני שטוויטר הפכה לטוויטר, כתבתי למעריב כתבה על האינטרנט באיראן של אחמדיניג׳אד. בשורה התחתונה: הם היו צריכים רשיון לבלוג, אהבו פורנו ורשתות חברתיות, וכבר אז כולם חשדו שעוקבים אחריהם. לינק לארכיון הצולע באתר מקור ראשון: https://makorrishon.co.il/nrg/online/16/ART1/583/996.html?hp=16&cat=1924

‏תמונות מהמקלט הן ליטרלי המכנה המשותף הנמוך ביותר

‏איי סיי מיטוּט החמאס

‏יוּ סיי מוּטט החמאס

‏לטס קול דה הול ת׳ינג אוף

צנטריפוגה בדו מז׳ור

חג ספר שמח, מהמחסן הרובוטי בירושלים

‏שבועות 2025, או אחרי תיקון ליל שבועות – שבועות 2025.0.1

‏״אתה עוד תשנה את העולם / אם תרצה או לא תרצה...״

‏בן 20: אני עוד אשנה את העולם!

‏בן 40: אין רצון חופשי.

אתמול אצל הירקן קרה פלא: אחד העובדים נשא בידיו רבע אבטיח יפה, ומילים נוצרו יש מאין ושוגרו מפי אל החלל: ״איפה אני מוצא רבע יפה כזה?״ – העובד פיענח את הצלילים שנפלטו מפי ואמר ״רגע״ ובתוך פחות מדקה נחת אצלי ביד רבע אבטיח יפה. לכן ״ג׳ורדן פיטרסון כנגד 20 אתאיסטים״ כל כך מבדר, זה כאילו הבנאדם חי בתוך לונה פארק של משחקי לשון, בו כל מלה היא תכסיס, תחבולה, מלכודת ריקה, ומה שנשאר לעשות זה לעמוד בתור לאחרית הימים בחיקו של ישוע כלשהו. עזבו את זה שהבנאדם כנראה לא שמע על ליבוביץ, הקטע הטראגי הוא שאני חושב שהוא בחיים לא טעם רבע אבטיח יפה.

https://www.youtube.com/watch?v=Pwk5MPE_6zE

‏בניכוי אירוע מינורי שבו נתפס מפטפט במהלך שיעור חשבון, גיא נריה מכיתה ג׳ 2 בבית הספר ״מעוז שם״ בחדרה הוא המועמד הראוי ביותר, בעל עבר ללא רבב וללא אויבים מבית, להתמנות לתפקיד ראש השב״כ, ואולי אף לראשות הממשלה. מוריו אף משבחים את כתב ידו התם.

על פי תוחלת החיים הממוצעת בישראל אנו שומעים במהלך חיינו כ-5 וחצי שעות של צפירות, לא כולל מלחמות.

היום ה-AI התעורר מוקדם, אכל ארוחת בוקר, קפץ לתל-אביב, שיחק טניס ופגש חברים לבירה. סוף סוף היה לי קצת שקט ויכולתי לבלות יום נהדר מול המחשב.

אני: [מעביר כרטיס קופ״ח]

הרוקחת: תומר... ליכשט?

אני: זה לא מה שכתוב שם.

הרוקחת: ״ליכש...ט...טש...ש?

אני: אנחנו יכולים להוסיף עוד אותיות אם בא לך, גימ״ל, רי״ש, בי״ת, אבל זה לא מה שכתוב שם.

הרוקחת: איך אתה אומר את זה?

אני: ליכטש.

הרוקחת: אהה, קמץ. אז בבקשה, זה הדקסמטזון וזה האוגמנטין. פעמיים ביום אחרי האוכל.

עכשיו בספריית הרחוב בשד׳ נורדאו ת״א. לא לקחתי כי יש לי עותק, אבל בהחלט התפתיתי. כל הקודם זוכה! הצפנתי אותו בין הקסטנדה לאבירמה גולן. הפרחים לNeora Shem, שערכה את האנתולוגיה האדירה הזו.

אחרי שלושה שבועות של התעסקות עם מוסכים, ליסינג, חוזים ותנאים אני חושב שזה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים. תודה דני סנדרסון - Danny Sanderson!

‏מיד יתחדשו שיגורינו

צה״ל: התחלנו הלילה בפעילות קרקעית ברצועה

אמש הוקרן בסינמטק תל אביב הסרט ״טעם החיים״ של מונטי פייתון. מן הסתם, הכרטיסים חיכו אצלי כבר שבוע. כן חג, לא חג – פילסתי את דרכי אל לב העיר בערב פורים, בציפיה גדולה לראות את האהוב עלי מבין סרטי פייתון. בדיעבד, אפשר לסלוח לסינמטק על העותק המהוּהַ ועל הסאונד הרדוד, אבל האכזבה הגדולה שלי מההקרנה היתה הבחירה להשמיט ולא להקרין חלק חשוב מהסרט, ועל כך – אין בי מחילה. אם הייתי אדם קטנוני הייתי דורש את כספי בחזרה. בחרתי להסתפק בפוסט זועם.

החלק שבסינמטק בחרו להשמיט הוא הסרט הקצר ״The Crimson Permanent Assurance״ (15 דק׳) שביים והפיק טרי גיליאם, המביא את סיפורה של חברת רואי חשבון שנפלה לזמנים קשים. עובדי החברה מתמרדים והופכים את בניין החברה לספינת פיראטים ויוצאים למסע השתלטות עוינת על חברות בים הכספים המערבי. הסרט מסתיים בשיר נפלא הנקרא ״Accountancy Shanty״ (בתרגום חופשי מאוד: ״שירת רואי החשבון יורדי הים״).

בשנות השמונים בבריטניה היה נהוג להקרין סרט קצר לפני הסרט המרכזי, לרוב b-movie לא קשור. פייתון שיחקו על הספוט הזה, וכש״טעם החיים״ יצא לאקרנים ב-1983 הוקרן ״חברת רואי החשבון קרימסון״ לפני הסרט הראשי, תחת הכותרת ״supplement presentation״, אך להבדיל מסרטי ה-b-movie הלא קשורים, פייתון שתלו את הסרט הזה כפצצה מתקתקת ופוצצו אותה מאוחר יותר, באמצע ״טעם החיים״, כשספינת הפיראטים של רואי החשבון צצה ומשתלטת על תאגיד ענק בזמן ישיבה בנושא הפרטת טעם החיים באמצעות מכירת כובעים (גם מתוך הסצנה הזו הושמטו פרטי הקרב, מה זה העותק הזה?!). כך, למרבה הצער, הפך אחד הרגעים הגדולים של הסרט לקטע ריק, הותיר את הקהל הישראלי שותק, לא מבין את הבדיחה, מניח שהרגע הזה בסרט ״לא עמד במבחן הזמן״ או לכל הפחות שההומור הבריטי ״התיישן לא טוב״, או איזו אבחנה חסרה אחרת.

בפעם הראשונה שצפיתי ב״טעם החיים״ (ב-VHS) כבר הכרתי את פייתון, ועדיין – פתאום הופיע מולי סרט מוזר, ״חברת רואי החשבון קרימסון״, ולא הבנתי מה אני רואה. זה מרגיש כמו פייתון, אבל זה לא. הנה מייקל פאלין, כניצב. פייתון הצליחו להפתיע אפילו את מעריצי פייתון, ואז נגמר הסרט ועוברים ל״טעם החיים״, בבירור סרט של מונטי פייתון, והכל נשכח, בסך הכל בדיחה קטנה, צ׳ופר. אך שעה לאחר מכן הסרט מתהפך על הצופה ומחזיר את הבדיחה המוזרה על רואי חשבון לקדמת הבמה, שעון העצר מתאפס, הפצצה מתפוצצת, קירות רביעיים וחמישיים מתרסקים, וטרי גיליאם מחכך ידיו בהנאה. עבורי, זהו גיליאם בשיא יצירתו, חוצפתו וגאונותו. הוא לקח סגמנט שתוכנן כסרט מצוייר, שכנע את הפייתונים להפוך אותו לסרט-סרט, ליהק, הפיק והבקיע גול ענק אל תוך מסך הקולנוע. אבל בסינמטק תל אביב – כנראה מתוך חוסר ידיעה, ודווקא משום כך העניין חמור יותר – בחרו שלא להקרין את זה.

בשורה התחתונה: התבאסתי. מצרף כאן בתגובה הראשונה קישור לסרט ״The Crimson Permanent Assurance״.

עדכון [16/3/25]: סינמטק תל אביב יצרו איתי קשר והתנצלו על התקלה. נאמר לי שהכוונה היתה להקרין את הסרט המקדים, והם בודקים מדוע זה לא הוקרן.

‏ואוו מה מחכה למחליף/ה שלו.

‏- אהה, דניאל בדרך כלל הוציא הודעה בשמונה בערב.

‏- אני לא דניאל.

‏- רק אומר, דניאל היה מתדרך קודם בעברית ואז באנגלית.

‏- דניאל כבר לא עובד פה.

‏- בסדר, אבל דניאל היה מבקר בבתי חולים ו--

‏- דניאל, דניאל, כל היום דניאל! אני לא דניאל! דניאל כבר לא עובד פה!

קה סרה, סרה

נראה שיהיה פה רע

אין דרך בחזרה

זו צרה צרוּרה

הולי מולי – טקסט מטורף של הנביא Uzi Weil ב״המשרד״, לפני 15 שנה

הצעה: אני נגד איסלנד, שגנבה את השיר לאירוויזיון מאייל גולן. מצד שני אני נגד אייל גולן, מכל הסיבות, אז אני בעד איסלנד. מצד שלישי איסלנד בעד ביורק, וביורק – נגד ישראל, אז אני נגד איסלנד – ונגד ביורק. מצד רביעי, אני נגד האירוויזיון: אז אני נגד איסלנד, נגד ישראל, נגד אייל גולן ונגד ביורק. מי בעד?

יש אנשים שתענוג לראות אותם עוקפים בתור. הם מתכוננים, מנענעים את גופם כמו חתול לפני זינוק, מחשבים את המתחרים בתור, כל תנועה נלקחת בחשבון, בחלון ההזדמנויות נדחפים מעדנות, שמים את המטבעות בידו של הירקן, סכום מדויק שהוכן מראש, מדקלמים את החישוב, מפליגים בתיאור זמנם הדוחק. הם לא מועלים בקופה ציבורית, לא סוחרים בחומרים אסורים, הם אנשים טובים, שומרי חוק, זמנם דוחק, הם בדאבל פארקינג, ויש להם רק שאלה.

https://media1.tenor.co/m/NWQ8YOAp8cAAAAAC/not-mad-impressed.gif

‏מוזר בעיני שתרגמו את שם הסדרה ״סברנס״ ל״ניתוק״, ולא, כמיטב המסורת הישראלית, ל״משפחת לוּמוֹן״ או ״מילצ׳ק וחצי״.

מישהו בוודאי העליל על אנדי דופריין, ראש ממשלת ישראל, שכן בוקר אחד מצא את עצמו חסום בביתו הדל בקיסריה, כאשר על דלתו שני שומרים הממאנים לספר לו במה נאשם. דופריין ניסה לדובב אותם והתעקש שהוא חף מפשע. כמובן, השיב אחד השומרים, ״כולנו כאן חפים מפשע״. כך מתחיל ״גשרים של תקווה״, טקסה האחרון של מירי רגב, אשר מעט ידוע עליו, אך בוודאי ייערך בטוּב הטעם המפורסם של השרה, ובסופו, מטבע הדברים, יוגשו חלות חמות בצורת מפתח לקהל המשפחות השכולות.

המפה הזו, שנדפסה ב-1926 בברלין (בהוצאת Orient) אולי מתארת את פיזור האוכלוסיה היהודית באיזור ת״א רבתי, אך באופן מופלא הופכת את המזרח התיכון המנדטורי – לארץ התיכונה של טולקין. אפשר ממש לדמיין את פרודו באגינס וחבורתו יוצאים מכפר מְלָל בדרכם לרמתְ׳-גאן, עוברים בג׳באליה כל הדרך עד רחובּות׳, שם, בין הצללים, שוכן מורדוך – הפלאפל הכי טוב בפלך, בפיתה, עליו מספרים בני-ארסוף סיפורי אגדות נפלאים.

כן הומניטרי, לא הומניטרי, מה שבטוח שמדובר באסון טיפוגרפי. אני לא בטוח מה מערער את שלוותי יותר: הקו התחתי הירוק (!) או מסגרת הצל סביב התמונה. חמאס, תתעוררו! תמונת פרופיל עגולה לא הרגה עוד אף אחד. אתם רוצים מדינה? תתחילו מסטייל גייד טיפוגרפי בסיסי.

- נו, אז איך היה שם בשבי?

- מה אני אגיד לך – מלא ישראלים

איך חמאסניקים אוהבים לעמוד בטנדרים. רואים טנדר – משתגעים. חייבים לעמוד בתוכו. מזכיר קצת את האובססיה של חתולים עם ארגזים.

סדר חייב להיות. כן, דיסקים חיצוניים שנערמו אצלי במשך שנים, אני מדבר אליכם.

נחש צפע

צבע אדום

ג׳חנון ברסק

אצ׳יבמנט אנלוקד

- זו אותה עסקה! היא היתה מוכנה כבר במאי! כמה סבל היינו יכולים לחסוך אם לא הייתם הולכים עם האגו המטומטם שלכם?!

- אתה צודק לגמרי. אז תרצה להמשיך עם הטריפל משפחתי או לשדרג לטריפל FIBER?

‏זה כמו הבדיחה הזאת על לצאת עם טבעונית: איך יודעים שהמדינה שלך ניצחה במלחמה? איילה חסון כבר תגיד לך.

כל פעם אותו סיפור

בימים אלה אנו מציינים 36 שנה לעסקה המפוקפקת עם ארגון הטרור של האנס גרובר

‏שמתי שעון כדי להתעורר חצי שעה לפני האזעקה, שיהיה זמן לשתות קפה, להתקלח ולהכנס לממ״ד כמו מלך, עם שפריץ של אפטרשייב.

סוף שנה, והגיטהאב סקיי ליין שלי לשנת 2024 נחת! ועם כל הכבוד לשני המימדים המכובדים, אורך ורוחב, הודות לכישוריו של Jonny Silver ומדפסת הפלאשפורג׳ 5MP שלו, גרף הקומיטים הזה הפך לחפץ סגלגל בממד השלישי. איזה אחלה מימד.

כנראה לא אאזין יותר לרוג׳ר ווטרס בחיים, אבל אני שומר לעצמי את הזכות להתרגש מזה שמישהו הצליח להנדס לאחור את הקטע הקצר של חיוג הצלילים מתוך ״החומה״ ולפענח את מספר הטלפון שחויג. מסתבר, אגב, שאת השיחה המפורסמת (״דיס איז א קולקט קול פרום מיסטר פלויד טו מיסס פלויד״) ערך מפיק האלבום, ג׳יימס גת׳רי, מלוס אנג׳לס, כשהתקשר לביתו בלונדון, אחרי שקבע עם השכן שלו (לו נתן מפתח לדירה) שכשהוא מתקשר - שפשוט יענה Hello, לא משנה כמה פעמים הוא מתקשר. בדרך הוא הקליט גם את המוקדנית, ובסוף הכל, החיוג, המוקדנית, ה-Hello של השכן, הכל נכנס לאלבום. בראיון שנתן פעם אמר ״תמיד תהיתי אם היא שמעה את עצמה באלבום״.

אה כן, המספר הוא 044-1831. ד״ש למיסיס פלויד.

https://corelatus.com/blog/Decodingthe_telephony_signals_in_Pink_Floyd_s__The_Wall.html

איזה ביטוי אדיר, ״זרועות הטרור״. שני רק ל״משושי האימה״, המחרה מחזיק אחרי ״מחוש הפחד״. ר׳ גם: ״טלפי התַּלְאֻבָה״ או: ״שתי ידיים סמולניות״.

לקורין

אין לי כוח לעוד טייק (טיוטה לאפיטף!), אז עם הטעויות באמצע נגינה, לזכרה של קורין

אישית, כשאני בקולנוע או בתיאטרון, אני מאוד ער לפוליטיקה של ידית המושב. מאוד ער. הבנאדם שלידי תופס סנטימטר, אני נדרך, מתכנן את צעדי, כל תזועה מילימטרית שלו לעבר הפופקורן היא הזדמנות, אני פועל בלי היסוס ומזיז את היד מילימטר, כל הליכה לשירותים היא גדר פרוצה – ואני תופס את כל הידית לעצמי ולא זז ממנה כל הסרט או ההצגה. לכן בלי קשר לפוליטיקה או ביטחון, פשוט מתוך עיקרון והרגל, אני חושב שצריך לכבוש את החרמון הסורי.

חיכיתי וחיכיתי ולבסוף האינדיקורד – ספר האקורדים החדש של Ram Orion – נחת אצלי בתיבת הדואר! רצתי לשלוף אותו משם, וכל הדרך הייתי בטוח שהשיר הראשון שאנגן מתוכו יהיה ״אהובתי בת החלוף״. פתחתי, דפדפתי, ולא התאפקתי*.

• אני לא זמר. אני נגן חובב. הקלטתי בפוטובות׳. תודה על הפידבק.

** תודה לעורכת הספר Chen Litvak על המשלוח!

*** מי ידע שה״בה״ הראשון בשיר הזה הוא בה״א?!

**** מחכה לספר הסולואים

* טוב, זזתי לנגן את השאר

לפני שנים, כשרכשתי את שני ספרי התווים של Matti Caspi, גיליתי שבכל פעם שהתחלתי ללמוד מתוכם שיר, ניגנתי את האקורד הראשון ובאקורד שני פשוט עצרתי וצחקתי בייאוש ובתסכול. אבל לאט, בלי למהר, עם השנים, למדתי לנגן את רוב השירים המורכבים והכמעט בלתי אפשריים האלה. עד היום אני מוקיר תודה לשני הפתגמים האלה פרי עטו של מתי, המצורפים לספרים. זה נגן גיטרה אחד שיודע על מה הוא מדבר. יום הולדת שמח מתי. תודה על השירים ועל הפתגמים.

איים פילינג לאקי

נניח AI – טוב? אז טילים נהיים יותר ויותר חכמים, סבבה? אז יש סיכוי שמתישהו הטיל שלנו והטיל שלהם יגיעו להבנות, נכון? ואז, ב״ה, הטיל יביא את השלום.

״גלויה 13 נתרמה באהבה לחיילי צה״ל ע״י מפעלי נייר – חדרה״ – תאריך לא ידועה, מתישהו במלחמות ישראל בהם ״חיים משוגעים״ או ״מסתלבט (בטן גב)״ כנראה עוד היתה אופציה.

‏איך זה שכבר 2024 והשנה עדיין 2024?! כאילו, 2024!

מצאתי סטפה קטנה של מדבקות אקס-ליבריס שהכנתי פעם. יש לי מספיק ל-13 ספרים. השאלה איזה. דוּנוּ.

נ.ב. – את הלוגו הכין לי פעם מזמן Miki Mottes - Designer, Illustrator, Animator כפרה עליו

‏- מה זה, בינה מלאכותית?

‏- היא לא מלאכותית! היא פשוט קצת איטית!

‏כמות המתופפים שמתייצבת בכזו ספונטניות מיידית בהפגנות האלה צריכה להכעיס כל מי שאי פעם ניסה לארגן קבוצת נגנים לגיג

כשאני בגיטהאב אני אוהב להשתתף בשיחה מקומיט

בין עיתונים ישנים בארכיוני מצאתי כמה דפים של ״החיים הם:״ – מדורו של Uzi Weil בעיתון ״העיר״ בשנות התשעים (לפני השער האחורי? יתכן), ובתוכם גיליתי את הפינה הקבועה ״שריקת השבוע״ בפינת הדף הימנית העליונה, בריבוע בגודל 1x2 אינץ׳ (בדיוק!). הנה כמה צילומים מן השנים 1995-6.

- חדשות טובות! את תגישי את המהדורה המיוחדת.

- מהדורת חמש?!

- לא.

- אה, המהדורה המוקדמת.

- לא.

- חדשות הערב?

- לא, לא.

- הבנתי. מגזין היום.

- לא.

- רגע; חדשות הלילה?!ֿ

- ממש לא.

- אז מן הסתם מהדורת חצות.

- לא!

- אמרת מהדורה מיוחדת!

- אז אמרתי!

‏חלמתי שכל הפיד הפך להיות על פיזיקה. כולם מדברים רק על פיזיקה. מחליפים רעיונות, נוסחאות, בנימוס, כמו קולגות, וכבר שיש ריב, אז זה ריב על אם משהו הוא מופשט, או מופשט עוד יותר, ובסוף כולם מסכימים על עקרונות ראשונים, ועושים לייקים לגרפים ולציורים עם חיצים. וגללתי עוד ועוד והכל פיזיקה. ולא הבנתי כלום. הרגשתי כך כך לבד. הרגשתי כמו האדם היחיד בעולם שלא יודע כלום על פיזיקה, וגרוע מכך – שזה לא מעניין אותי, ואין לי למי להגיד את זה. הם הרי יחשבו שאני מטורף. איזו בדידות. מה רבה היתה שמחתי כשהתעוררתי לגלות שזה היה רק חלום!

‏סיימתי לצפות ב״מר מקמהן״. מרתק. בכלל, אני חושב שאם הייתי גבוה במטר וחצי, בניכוי כל העניין שיש לי בפיתוח תוכנה, ועם קצת אימון בנפילה על הראש, הייתי יכול להיות מתאבק קלאסי ב-WWF. אבל זה לא המצב, הגובה שלי סופי, או לכל היותר מתנמך עם השנים, העניין שלי בפיתוח תוכנה רק הולך וגובר, ואין לי עניין ליפול על הראש, או להצטיין בזה. לכן, כנראה, כבר בניינטיז, כל התופעה הזו נראתה לי כמו שהיא נראית לי אחרי הצפיה ב״מר מקמהן״, אדיוטית לחלוטין.

https://media4.giphy.com/media/IGzjZ5ncQ7fVK/giphy.gif?cid=120c0147olsgwl8zd2k34tp2wjfgrr2syw2lyzkt8o2fjox1&ep=v1_gifs_search&rid=giphy.gif&ct=g

תחילה הם באו ואמרו יש ארוחה בערב ראש השנה –

ולא השמעתי את קולי, מפני שחג, משפחה וזה;

ואז הם באו ואמרו קפוץ אחרי הצום לארוחה מפסקת –

ולא השמעתי את קולי, מפני שמרק צח;

ואז הם באו ואמרו בוא לערב סוכות –

ולא השמעתי את קולי, מפני שהרבה זמן לא ישבתי בסוכה, נחמד;

ואז הם הזמינו אותי לארוחה בערב החג השני –

וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.

כשעוד היתה תקווה

גולדפינגר, 1964. בונד מסביר שיש דברים שלא עושים, כמו לשתות דום פריניון 53׳ בטמפרטורה העולה על 38 מעלות פארנהייט, שזה גרוע, לדבריו, כמו:

‏אתרוג, לולב, הדס, ערבה, ערבה שמזדהה כאתרוג, אתרוג נון-לולבי, לולב נון-בינארי, אתרוג׳, אתרוּג׳, חוויאג׳. כי די, אנחנו במאה ה-21, ונטילת ערבה היא כבר לא מלה גסה.

שנה אחרי, ברור שהתפקיד הגדול שלו הוא דווקא בסרט אחר, בו הוא משחק את הנשיא ארה״ב המבקש להנחות את ממשלת ישראל במהלך מלחמה ארוכה ומסובכת ללא אופק, בלהיט שובר הקופות מ-1990, ״שוטר בגן ילדים״.

חתימה טובה

‏צריך לומר ביושר: שנה אחרי, ״שנה אחרי״ מחליף את ״צריך לומר ביושר״

‏יש משהו מרענן בירי מאיראן. כמו לעבור משיחה ארוכה עם נציג שירות לשיחה עם מנהל איזורי. זה מדכא, אבל מרגישים שסוף סוף דברים זזים!

‏לקראת כניסה קרקעית ללבנון: אם מישהו מוצא חטיף Lion מנויילן באיזור 20 שועל – דברו איתי

‏נסראללה חי? מת? מה תהיה תגובת חיזבאללה? יש שינוי בהנחיות פיקוד העורף?

‏לאחרונה חשבתי על הג׳סטה המצחיקה הזו, לפיה מניחים אצבע על האף ומכשכשים באצבעות; מה זה? מאיפה זה בא? מסתבר ששמה של הג׳סטה הוא cocking a snook, או thumbing one's nose, לא מצאתי תרגום לעברית, והיא מתוארכת אחורה עד לכתביו של רבלה בשנת 1532 ואף מופיעה בציור ״משתה השוטים״ של ברויגל (1569), שקטע ממנו מצורף כאן.

הייתי בים, במים. כשחבר צעק לי מהחוף שמטוס התרסק אל תוך המגדל צעקתי בחזרה ושאלתי אם זו תאונה. צעק שזו לא תאונה. שחיתי לעומק. מה שיותר עמוק יותר בטוח, חשבתי. בדרך חזרה צעדתי לאט לאורך בוגרשוב וראיתי את השידור החי על מסכי טלויזיות של כל הפיצוציות שבדרך.

לא ברור איך זה קרה, אבל הסרט ״תעלת עזה״ של תמיר צדוק מ-2010 לא התקמבק עדיין, אבל הוא זמין לצפיה ברשת. 9 דקות. תעלה עכשיו! https://vimeo.com/12130736

https://vimeo.com/12130736

בציר טוב

פול מקרטני ישב על טיקטמאסטר, ריפרש, ריפרש, ריפרש, מהמחשב, מהטלפון, מהאייפד, עד שהצליח להשיג זוג כרטיסים לאואזיס. הוא לא האמין. אואזיס! ואוו! בהתרגשות התקשר לרינגו ואמר לו ״רינגו, הצלחתי להשיג כרטיסים לאואזיס!״; רינגו נשמע אדיש ומיאן להשיב. פול לא ויתר: ״זוג כרטיסים! - אחד עם השם שלך עליו!״. רינגו גמגם משהו על גיג באותו יום, מראיינים אותו לטיקטוק, בקיצור, תודה אבל לא מתאים. פול התפלא, אבל אמר בסדר, מוזר, אבל בסדר, והלך לקניה ווסט. הוא דפק בדלת וקניה פתח, לבוש בחלוק. פול מיד התנפל: ״יה! אתה לא מאמין - הצלחתי להשיג כרטיס לאואזיס, וקניתי זוג! אחד בשבילך! מה אומר?״ קניה התפתל, התנשף, כן, לא, לא יכול, יהודים... אואזיס? חבל, אבל - לא, לא יכול, בקיצור - לא. פול נדהם. בייאושו פסע ברחובות לונדון, שני כרטיסים למופע האיחוד של אואזיס בכיסו, עד שהגיע לאולפני אבי רואד, ואמר לעצמו - פה בטח אמצא מישהו שירצה ללכת איתי למופע האיחוד ההיסטורי של אואזיס. הוא חצה את הכביש (הפעם עם נעליים) ולפני שנכנס לאולפן ראה הומלס על המדרכה. הוא ניגש להומלס ואמר לו: היי, אני סר פול מקרטני. זה אולי ישמע לך מוזר, אבל הצלחתי להשיג שני כרטיסים למופע האיחוד ההיסטורי של להקת הרוק הטובה בכל הזמנים, אואזיס. רוצה לבוא איתי? הכרטיס עליי. רק תבוא. ההומלס הסתכל עליו במבט משתק ואמר לו: דוּד, אני פאקינג ליאם גלאגר.

התחזית למחר: דומה

‏מתכנת נכנס לבר. הברמן שואל אותו ״מה תשתה?״, אז המתכנת צורח עליו: ״אמרתי לך שזה יקח לי יום!״

‏אם ביירות היא פריז של המזרח התיכון, אז המזרח התיכון הוא צרפת של צפון אפריקה, שהיא אירופה של ההמיספירה המזרחית, מה שהופך את אירופה לאמריקה, ואת אמריקה לסין. מוטב לו ביירות תישאר ביירות, ופריז – פריז.

החיים קצרים

פתאום נזכרתי במשחק הזה, שראיתי בפעם הראשונה על מחשב XT של חבר בתחילת הניינטיז. לדעתי זה היה משחק המחשב הראשון שעסק בסכסוך. זה כנראה גם המופע היחיד של משה ארנס כ-NPC. צילומי המסך מאתר ״מסע אל העבר״, שהעלה גם גרסה של המשחק שאפשר לשחק דפדפן. לינק בתגובה הראשונה.

מילא הזעם האיראני, דגל נקמה, בּוּ-הוּ.

אבל הזעף האיראני --

אלוהים ישמור

איך הגענו לכאן?

‏פתאום, בבת אחת, בלי להתכוון, הבנתי מה זה אומר, ״פרץ חיוּת״. איזה יופי.

‏- למה חתול?

‏- המפקד מתעקש.