בעקבות פניות מרובות בימים האחרונים, בהן פניות מגורמים רשמיים, עצרתי את

בעקבות פניות מרובות בימים האחרונים, בהן פניות מגורמים רשמיים, עצרתי את פעולתו של פרויקט הצד הקטן שנבנה בין אזעקה לאזעקה – ״כוכבים בחוץ״.

בתוך שלל התגובות שהתקבלו לפרויקט הזה הגיעה נקודת המפנה האמיתית כשפרסמתי בהתלהבות (בדיעבד כנראה עודפת) תמונה שנתפסה בעדשת הממ״ד שלי בה נראים שני מיירטים באיזור המרכז. הצילום הזה נגע בהרבה אנשים; היו שאהבו, אחדים ביקשו עצות בבניית פרויקט דומה, וכמה כעסו (או פחדו); אך הדבר המשמעותי שהתעורר סביב זה היה דיון על ביטחון שדה, אוסינט (מודיעין ממקורות גלויים), וכו׳.

אמנם בניתי מערכת קטנה שרצה על רשת ביתית, אבל בסוף גם רשת ביתית מחוברת לאינטרנט, ולא צריך להיות גאון כדי לחבר את הנקודות. בהתחלה ביטלתי את הרעיון הזה כפרנואידי: נו באמת, האיראנים – בכבודם ובעצמם – יגיעו אלי לראוטר ויחפשו את הרספברי פיי שלי שמחובר למצלמה? אך ככל שהמלים הדהדו בראשי אט אט הבנתי – כן. כשזה יקרה – ככה בדיוק זה יקרה.

״כוכבים בחוץ״ היה פרויקט כיפי בזמן קשוח. תמונות קשות באווירה רכה, ולהפך. פרויקט שנבנה בשעתיים-שלוש, השתכלל במשך יום-יומיים, ונסגר באחת. פרויקט ללא משתמשים, שהצליח בכל זאת לעורר הרבה אמוציות אצל הרבה אנשים. למדתי על עבודה עם משאבים נמוכים, נגיעה בפייתון, הצצה לעולם הסטרימינג, והרבה עבודה עם רובוט מופלא אחד בשם קלוד (שכבר הענקתי לו את עיטור הקוד תחת אש).

הערה לסיום: לא חשבתי שלתצפית ישירה על המאורעות תהיה השפעה פסיכולוגית כל כך ישירה וחזקה עלי. התצפית החיה על אובייקטים בליסטיים במעופם היתה לא קלה. לצד התלהבות גדולה התעורר חשש אמיתי. ההתלהבות היתה נסיון להפיג את החרדה, אבל חרדות, מטבען, מסרבות ללכת. לראות בעיניים את מלחמת הטילים הרגיש כמו להופיע חמוש בסכין לקרב אקדחים. לכן מומלץ לסגור את חלון הממ״ד, גם כמגן מהדף הפיצוצים, אבל גם כווילון שנועד להסתיר את הטירוף.