סיפור על התיאטרון בארבע תמונות

לנסים אלוני, בציון מאה שנה להולדתו

בתוך עותק חתום של ״אדי קינג״ התגלגלו לידי דפים אחדים המספרים סיפור קצר על התיאטרון. השחקנים: נסים אלוני (מחזאי), שמוליק סגל (שחקן), דר׳ חיים גמזו (מבקר). הסיפור יבש: הבמאי מוסר לידידו השחקן ספר מוקדש, השחקן משאיל את הספר למבקר, שמחזיר לו את הספר בליווי פתק על גבי כרטיס ביקור.

אבל מי הרוצח? מתי נשלף האקדח? בהיפוך מושלם למחזותיו שופעי הדמיון הקרקסי של אלוני, בסיפור הזה הכל מינורי, ליד, קטן, נעים הליכות, בין-אישי, מוכר, יציב. אז מי? מי הרוצח? ומתי? מתי נשלף האקדח? במחזה הזה אין רוצח לכאורה, אבל מה שקורה לכאורה אינו בהכרח קורה, לא במחזה הזה, מה גם שאנחנו רואים חצי-מחזה, רק את הבמה, את הצעת ההגבהה הישנה שעליה מתקיימים הדברים, אנחנו רואים את הפתק, את המשתתפים. אבל מי הרוצח, לעזאזל? אולי הקהל שלף אקדח וירה בתיאטרון, חיסל את אלוני. גמזו וסגל קשישא כבר נסתלקו מן העולם, אבל אלוני – נרצח! בקהל קל לחשוד, אבל בסוף הוא רק עוד דמות במחזה הזה. דמות שמשחקת את עצמה, חוזרת על שורות מדי ערב, כמו תוכי, לא בוחרת, זזה לאן שאומרים לה, מתה מתי שכתוב לה, מתעוררת כרוח רפאים אם כתוב לה ״מתעוררת כרוח רפאים״. דמות עלובה שגם אם היתה מתאמנת לא היתה מצליחה ללחוץ על הדק. אז מי הרוצח? התעייפנו. ומתי נשלף האקדח. אנחנו כבר מפהקים. אם קוראים את דבריו של Marat Parkhomovsky היום אולי אפשר לחשוב שהתיאטרון בעצמו שלף אקדח וירה בעצמו, נאמן לעקרון של עצמו בעצמו, חשף אקדח בראשונה, והתאבד בשלישית. אבל עכשיו ההצגה נגמרה, ונשארו רק עקבות של עבר מפואר. הפתק. ההקדשה. מלים על דף, שהולך ונעלם. במאה ה-21 כל אחד הוא קינג, וכל קינג – איזה אחד. ומה נותר מלבד להספיד במלים מתוקות את העולם החריף שקהה, ולהתגעגע לחיוּת הגדולה של התיאטרון הגדול, שמצבו, היום, איך לומר – לא.