חרדת הפספוס

אמש נתקלתי ב״חרדת הפספוס״, הדפס של צביקה קנטור משנת 1990, המוצג בתערוכה ״השער האחורי של חזי לסקלי״ בגלריה מינוס אחת של Haaretz Art Collection / אוסף הארץ לאמנות. זהו הדפס מפוקסל של דמות אדם מול מחשב המביט על דימוי דיגיטלי, ידו מושטת אל המקלדת, על פניו ניכרת אימה ודאגה, והמתח העמוק הזה מוגש על גבי רקע של פרחים מפוקסלים, כמו גובלן דיגיטלי בכחול ובשחור. המחשב נראה כמו מחשב אפל 2 ישן, ובוודאי שאינו מחובר לאינטרנט. ומן המסך ניבטת דמות לא אנושית שקוטפת פרח. האם הדמות שתמונה היא הדמות שבמסך? האם הדמות שבתמונה מפעילה את הדמות שבמסך? מי מהם קוטף את הפרח?

לצד האסתטיקה הדיגיטלית המוקדמת, מה שמסעיר בעיני בעבודה הזו הוא הנושא שלה. העבודה נקראית Fear of Missing Out, ״חרדת הפספוס״, או בקיצור – FOMO. אני לא מומחה (אבל בדקתי בויקיפדיה) ונדמה לי שבעבודה הזו צביקה קנטור טבע את המונח FOMO בערך 6 שנים לפני שהתופעה ״זוהתה ע״י אסטרגט השיווק ד״ר דן הרמן בשנת 1996״, אליבא דוויקיפדיה, ויותר מעשור וחצי לפני שהמונח הפך להיות פופולרי בעולם המתרשת.

קנטור מצליח לתאר את החרדה הבלתי פתורה מסביב לגלובוס עם הופעתם של טלפונים ניידים והתפשטות האינטרנט אל חיי היום-יום, והזמינות הפכה לדבר בלתי הפיך, והפסקנו לקטוף פרחים. קנטור מתאר זאת בפיקסלים פשוטים, גסים ומוקדמים, ומציג בפנינו דוגמה מרהיבה על כוחה של האמנות לומר דבר ראשוני, לא ברור, ועדיין חד, ללא מלים.