אה, ברנהרט

בהמשך לכתבה על יואל הופמן ב״הארץ״, בה מספרים הסופר איל מגד והמשוררת אגי משעול על מפגשם עם הספר ״ברנהרט״ – מגד מספר שהוא ״החל לקרוא בעמידה, ולא הניח את הספר עד שסיים״, וכך גם משעול – ״התחלתי לקרוא את 'ברנהרט' בחנות ספרים ולא יכולתי להניח אותו עד שסיימתי״, נזכרתי בשיר הזה מתוך ״לורם איפסום״ שכתבתי על הפעם שראיתי את הופמן בירושלים, עם השקת הספר ״הלב הוא קטמנדו״, שהיה מפגש הקריאה הראשון שלי עם הופמן, ומישהו סיפר שם, באירוע – אולי המו״ל? – שראה מישהי שולפת את הספר הזה בחנות ספרים ובמקום לפתוח אותו – היא חיבקה אותו.

במהלך המפגש סיפר הופמן על כתיבת הספר, שנעשתה במדיטציה עד להתבהרות התמונה והמלים של כל פסקה, כשכל שנותר הוא רק לכתוב. אימצתי את טקס הכתיבה הזה והפכתי אותו לטקס קריאה המיוחד לספריו של הופמן, שכמו ספרי קרטון לפעוטות, העוסקים במושגים כמו ״אדום״ או ״כחול״ או ״כלב״, גם ספריו של הופמן, עבורי, הם ספרים עשויים צבעים וצלילים, ואפילו אם יש סיפור, הרי שהם ללא סיפור, והקריאה בהם היא אוסף התבהרויות, וכמו בתפילה שנקראת מדי שנה, איזו מלה מבצבצת מתוכם, איזה משפט, ומשהו מתעורר ואומר: ״אה, אדום״ או ״אה, כחול״ או ״אה, ברנהרט״.