דלתות הזכוכית

בעקבות זעקתו של שר התרבות מיקי זוהר לשלול את אזרחותם של שני הקולנוענים הישראלים ניסיתי להזכר מהיכן זכורה לי כזו התנהגות משוללת רסן אצל פוליטיקאי שיוצא מכליו עד כדי כך שהוא נכון להתבזות, לבזות את מעמדו, את ערכי הדמוקרטיה שהוא מייצג, והכל בשם חוסר אונים רגעי שמזמזם בעורפו של אגו פוליטי שברירי ומיוסר, ונזכרתי.

ב״אחיינו של וויטגנשטיין״ כותב תומס ברנהארד על נאום בן שלוש דקות שנשא במעמד קבלת פרס, אשר במהלכו קם השר פיפל-פרצ׳ביץ׳ – כינה אותו ״כלב״ – ויצא מן האולם בסערה, כשהוא טורק מאחוריו את דלתות הזכוכית, שהתנפצו לאלפי רסיסים. ברנהארד, ״אמן ההגזמה״, הוא סופר אוסטרי שאינו בוחל בסיפור הסיפור הגדול של חייו ושל מולדתו - הסיפור הקתולי-נאצי, סיפור על אומה אבודה, ערכים רמוסים, חיילים נאציים המשתכנים בחדרי ילדים כדי לנוח קצת (עוד על כך בספרו ״מחיקה״), בקיצור, ברנהארד נחשב, כפי שהוא מציין ב״אחיינו של וויטגנשטיין״ ל״ברנהארד המוציא דיבת המולדת רעה״, ועל כך אוסטריה מעולם לא סלחה לגדול סופריה.

יחסיו של ברנהארד לפרסים היה אמביוולנטי. הוא זכה בלא מעט מהם (ואף כתב על כך בספרו ״הפרסים שלי״), אך תיעב את המעמד ואת העליצות המעושה שאפפה אותו. ב״אחיינו של וויטגנשטיין״ הוא כותב בבהירות: ״עצם הנכונות לקבל פרס כבר יש בה משום סטייה [...] אבל לקבל פרס מטעם המדינה זו הסטייה החמורה מכולן״.

בחזרה למיקי זוהר, שניתץ את דלתות הזכוכית בטריקה, ובשביל מה? בשביל אותו ציבור היסטרי שירוץ אחריו, אופורטוניסטים שיודעים מה הם עושים, מילא, משר מטומטם אין לצפות לדבר, למעשה, אם קוראים את ברנהארד, ברור שהשר (״איוולת חקוקה [לו] על הפרצוף״, (שם)] אינו אלא אתנחתא קומית.

חשוב להביט גם על תמונת המראה של השר, בה שני קולנוענים (בינוניים, לטעמי, וזאת אני אומר על סמך צפיה בסרט הקודם שלהם) עומדים בפסטיבל יפה-נפש ומלא-בעצמו, לבושים בשחור, סופגים את מחיאות הכפיים, מחיאות הכפיים האיומות האלה, היה בוודאי מוסיף ברנהרד, ומקבלים את הפרס המיוחד; זו תמונה שבהעדר ביטוי אחר – אין בה טעם טוב.

וכמו תמיד אצל ברנהארד, כל שערוריה הופכת אט-אט להתפוררות, כי כפי שהוא טוען בנאומו, במה שהוא מכנה הגיג פילוסופי קטן, ״האדם הוא יצור מסכן שהמוות רובץ לפתחו״.