ארכיון הדג (שוב) באוויר

לפני כ-25 שנה עלה לרשת כתב העת המקוון הראשון לשירה עברית – ״דג-אנונימי?״. בתום 4 שנות פעילות במהלכם ראו אור 27 גליונות מקוונים, אנתולוגיה בדפוס, ערבי שירה, מניפסטים ועוד – עצר הדג את פעילותו ונשאר ברשת כארכיון למאות פיסות ספרות ואמנות. בינתיים העולם דהר, הרשת התפתחה במהירות, והכל קרה – פורמטים השתנו, הדומיין נחטף בידי ספאמרים, ושירת הרשת הפכה לחוויית גלילה אינסופית.

הדג, שנבנה בזמן אמת בידי חובבן מוחלט דאז (סחבק), לא עמד בפרץ השינויים: מעברי השרתים, השינוי הרדיקלי של טכנולוגיות, דפדפנים ואופנות הביאו להיעלמותו מהרשת. פה ושם נשארו סימנים, עקבות, אבל הדבר עצמו נעלם. התפוגג, אך לא נמוג. מדי פעם בשיחה עלה העניין, מישהו הזכיר את הדג, ״אה כן, אני זוכר משהו כזה״, ובכל פעם נצבט לבי על היעלמות פיסת ההתרחשות הזו מהרשת. כי הרשת זוכרת, אז מי שאני שאשכיח?

כעת, אם כן, רבע מאה לאחר העניין עצמו, ערב-ערב ראש השנה, בתום מאמץ ממושך, אני נרגש להחזיר לרשת את ארכיון הדג, בגרסה מותאמת לזמננו – קריא מתמיד, בהיר, נגיש לקריאה בכל המכשירים. ארכיון הדג המחודש מביא איתו כמה עניינים חדשים (ארכיון כרזות וביקורות, שמירת דפים ועוד), ולא מעט מסתתר בין 600 עמודי ה-HTML האלה שעולים כעת לרשת, שירים, סיפורים, מחזות, אמנות פלסטית, ביקורות, מכתבים למערכת, מניפסטים, ופינות חמד אחרות.

דבר מוזר, לקרוא שירים במציאות שלנו, כמעט גרוטסקי. ובכל זאת, עם העבודה על שחזור הארכיון והעלאתו מחדש נחרתה בי החווייה הברורה של אוויר לנשימה בתוך פיסת אינטרנט ללא גלילה אינסופית, מול טקסטים המקודדים שקט מתקופה פרה-היסטורית של שקט, לפני ג׳ימייל, לפני יוטיוב, לפני ספוטיפיי ופייסבוק, כשמארק צוקרברג היה עדיין רק נער חיוור שעתיד להשמיד את האנושות. אפשר לומר עוד הרבה על העניין, ואולי אף צריך, וכולי תקווה שעוד ייאמר דבר מה, אבל בינתיים אני מרגיש שההזמנה הזו לקריאה עדכנית בארכיון הישן הזה היא הזמנה לשקט, דבר נדיר ועדין שכנראה גם הוא לא עמד בפרץ הטכנולוגיות, הדפדפנים והאופנות, ונעלם כמעט כליל.

הדג היה יותר מאוסף טקסטים – הוא היה קהילה חיה של יוצרים רציניים שבחרו לפרסם מפרי עטם באינטרנט, פלטפורמה חדשנית בתחילת המאה ה-21, במטרה להגיע לתפוצה רחבה מעבר לקהל הקבוע של קוראי מדורי הספרות המודפסים, ובחרו לעשות זאת בקרב קבוצת יוצרים שהקדישה לכך את תשומת הלב המקסימלית.

הפוסט הזה מתארך, וברשת הרי זה חטא, לכן אעצור עכשיו. כנראה אשתף עוד אנקדוטות בהמשך, אך בינתיים ״רק אשים את זה פה״, ואזמין אתכם להיכנס בכל שעה, ביום חול או בחג, בשבתות גם פתוח, ובלילה הכי נעים, אם בצוהריים מתחשק דף אקראי ומנוקד, או בלילה-בלילה כשהעיניים מתגעגעות לשקט – עכשיו (שוב) יש דג. שנה טובה.

<';;;><