על כריכת הספר ״עזרא וביצרון״ מאת Yehuda Vizan, שראה אור במהדורה מצומצמ

על כריכת הספר ״עזרא וביצרון״ מאת Yehuda Vizan, שראה אור במהדורה מצומצמת ומוקפדת בת עשרות עותקים בלבד, מובא קטע מתוך תוכנית המתאר העירונית לעיר תל-אביב משנת 1979, המנסחת, ללא מלים, עיר פנטסטית, ורגע נדיר במונחים תל-אביבים: רגע של תכנון. השיר, לעומת זאת, נכתב כמעט 50 שנה אחרי התכנון האוטופי הזה, מכנה את עצמו ״שיר תלונה בחרוזים קלים״, ומתחיל במלים: ״איפה היית כשתל-אביב מתה?״.

זהו דיאלוג בין שתי דמויות המתלוננות זו באוזני זו על תלאות החיים בתל-אביב הכאוטית במאה ה-21, כאשר הדיאלוג – המחורז, הממושקל, והמנוקד – נקרא כמו פרטיטורה לשתי מקהלות במחזה של בקט, המונות כל אחת אדם אחד בלבד ומונחות על במה ריקה, וכל קיומן מוקדש למחזור אינסופי של העלאת טענות והפרכתן, של תלונה ופשרה, של קינה והתעוררות. הן נזכרות בעבר מפואר של עיר גדולה ומתאבלות על מותו, הן מתבוננות על היעלמות העיר בתהליך מהיר-מדי של המרת שפע תרבותי בשפע חומרי, וכך, בשומקום, כשברור שהוא ת״א, בבריזה של עיר שוכנת אל שפת הים התיכון, חורזים עזרא וביצרון שיר קינה כמעט אגבי על דלות הרוח, על דלות הבריזה.

השיחה בין השניים מגלגלת שלל טראומות קולקטיביות מן השנים האחרונות בישראל ומביטה בהן מבעד לזכוכית המגדלת שהיא העיר: מגיפה וסגר, מלחמה והסתגרות, טילים וקורקינטים, גשם זך מן המרומים מציף ביוב ממעמקים, ומעל לכל נשאלת השאלה ״היכן העיר?״ שנעלמה מתחת לרגליהם של תושבים מורדמים. יום אחד היא שם, יום אחר – קניון. את הספרים ואת כתבי-העת החליפו מרתונים ממותגים, הסקס-אפיל הומר בבתי קפה ללא עשן. ״כאילו התנקתה העיר מכל הלא-טהור / כאילו נעקרו שיניה מן המלתעות״ (עמ׳ 13) – ת״א איבדה את העוקץ.

זוהי קינת-דיווח הנכתבת בזמן אמת ומתבוננת על הווה שכל תכליתו רגעית, בניתוק מוחלט מן העבר ומן העתיד, מקרי, חסר גבולות (כמו העיר), מתקיים באדישות תחת אש מוסלמית בתוך הביוב הציוני, מדלג בין אירועים, צייתן, חסר חוש ביקורתי, ובוודאי שאין בו מקום לחיי ספרות ואמנות, אלא רק, כמו בפואמה סובייטית, לקשיי היום-יום בצל רכבת ההולכת ונבנית (וכמו גודו – לעולם לא מגיעה, ״הקלה – אחר כך״).

כיניתי את הספרון הזה ״פרטיטורה״ שכן החומר הבסיסי שלו הוא קולות. לכאורה יש פה שני קולות של שתי דמויות, אבל למעשה יש פה קול נוסף, שלישי ושלושת קולות משתלבים זה בזה: קולותיהם של שלושה דורות של תל-אביבים – דוד אבידן, נתן אלתרמן ויהודה ויזן.

חיתוך דיבורו החד של אבידן נמצא בכל שורה, בין אם בחרוז (״ובל נשכח שיש מצעד ומרתון ירידים של אוכל / ומשרדי-פרסום שלמים שעמלים על ״תוכן״, עמ׳ 12) או בפואטיקת התצהיר הפיוטי (״הריקבון של התשתית / טיפס אל הטפחות. // זה כמו בריחת סידן – רק במוחות״, עמ׳ 9-10), ועד לפארודיה אבידנית טיפוסית הממסגרת את קולו של אלתרמן, למשל בקינה על הרכבת: ״היא תתפתל בין רחובות / ולפעמים גם מתחתם / תושבים צברו חובות? / היא תשיב את מחייתם!״ (עמ׳ 8 ).

אך אלתרמן אינו מוגבל רק למופע פארודי, ומופיע כאן בכבודו ובעצמו בצורה משמעותית יותר, ככותב-מבקר בזמן אמת המחזיק בטור השביעי ומגלגל בו את אירועי השעה בביקורת נוקבת. כך, ״עזרא וביצרון״ מעמיד בפנינו משהו שאפשר לכנותו ״הטור השמיני״. לקראת סופו של הטקסט עולה גם קול נחמה אלתרמני: ״כי גם חבולה ומדדה על קבים, / סופו של דבר תל-אביב היא הבית״ (עמ׳ 23), המזכיר את הנחמה הפורתא שמציע אלתרמן לחיי העיר המתפוררת בשיר ״משקפיים ורודות״: ״בשחורות הכל פרובלמה, / רעש ובילבול וריב. / בוורודות אומרים בדמע: / אבל זוהי תל אביב.״

מלה לסיום בעניין שמות הדמויות, ועל המשחק המילולי על חשבונו של מוסד ה״שימור״ התל-אביבי ״עזרה וביצרון״, מוסד שתכליתו איננה שימור אלא הריסה ובניה מחדש והשבחת הנכס באמצעות ״שימור החזית״, כמו תפאורה. במשחק הזה מרוקן ויזן את המלה ״עזרה״ מן הפומפוזיות המעושה שלה ומשאיר את עזרא, דמות ללא אופי, שהיא 100% חוויה, נייר לקמוס של הנפש התרבותית הגוססת. לצד עזרא – בצרון נשאר בצרון. תל-אביב איבדה את גבולותיה, הפיזיים, האסתטיים והמוסריים, אבל חייה התרבותיים, הגוססים מיום-ליום, עוד קבורים בגטו רב-נכסים זה, במבצר קיחוטי אשר בראשו שומר, אחד, יהודה, הממגר את התקפות ״התוכן״ וה״שימור״, וממלאו במלה הכתובה.

״עזרא ובצרון - שיר תלונה בחרוזים קלים״ / יהודה ויזן, דחק (Dehak Le Sifrut Tova), 2026.