לקראת גיל עשרים, אחרי שכבר קראתי כמה שירים, במהלך שוטטות ספרים בת״א נת

לקראת גיל עשרים, אחרי שכבר קראתי כמה שירים, במהלך שוטטות ספרים בת״א נתקלתי בערימת חוברות ״עכשיו״ מהוהות בחנות יד שניה שכבר אינה קיימת. החוברות היו במצב... לא טוב, אבל גם לא רע, מה שאבידן היה מכנה במלה ״פושר״, ועלו שקל אחד לחוברת. קניתי את כולן ודפדפתי בהן עד כלות, דרך שירי משוררים ומשוררות שהכרתי וכאלה שלא, מאמרים ארוכים שלא הבנתי על ספרים ישנים שעליהם שמעתי, ועל כאלה שלא, ובתוך כל חוברת מצאתי את מדור ״דג הדיו״, ובו טקסט מושחז על ענייני השעה בעולם השירה, חדשות בנות 30-40 שנה על עולם שהפך לשכוח-אל, ובתחילת האלף השני נדמה לי כמשותק ודומם. במהרה הפך ״דג הדיו״ לנקודת הפתיחה שלי עבור כל גליון ״עכשיו״ שהצלחתי לדוג, גילטי פלז׳ר של ממש, ואט אט אספתי את גליונות כתב העת, או לפחות את רובם, בהם גליון מס׳ 66 המפורסם המוקדש לדוד אבידן, שליווה אותי במחילות מוצב ״כרכום״ בדרום לבנון.

אבל בין אם בתל-אביב או בקו תצפית לצידון, בין אם בכרך חדש או בכרך מתפרק בן כמה עשורים, בכל פתיחת ספר שכזה עטתי בראש ובראשונה לעבר מדור ״דג הדיו״, שהשחיז רעיונות ביקורתיים בלשון לא-רחמנית, ער לכל תנודה מינורית בעולם השירה, מעלה ומכתיר מלכים וקובר מתים-חיים, ללא משוא פנים. התאהבתי בכתיבה הזו. בעירנות הזו. בתשומת הלב הכמעט מוגזמת הזו לכל פסע בשירה, בנסיון משולל חת לומר דבר מה נחרץ על דבר מה שאיני יודע בדיוק היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, ואם בכלל הוא הוא. כך, בתוך הכרכים המרגשים האלה, התחלתי לקרוא על שירה, בבית המפואר (במובן הכי אנרכיסטי של המלה הזו) שבנה לה גבריאל מוקד, ועד סוף ימיו שימש בו כוועד הבית, יו״ר הדירקטוריון, העורך, המייסד, איש החרב הממונה מטעם איש החרב.

לימים ערכתי כתב עת משלי, שהיה משולל-נייר והתקיים באינטרנט בלבד, וזכיתי להכיר את גבריאל מוקד ולהזמין אותו לנאום בהשקת ספר-הנייר הראשון שהוצאנו תחת ידינו, האנתולוגיה הראשונה של ״דג-אנונימי?״ (הוצאת אבן חושן, 2002).

בימים שחלפו מאז אני מתחזק מערכת מצפונית מורכבת של צער והשלמה על שלא הצטרפתי להזמנתו החגיגית לחבור אליו אל מלחמותיו האבודות באנשי-ספר רבים, בחזית הניטשת שלו בעולם הספרות, ובחרתי בדרך אחרת; אך די למלחמה בשעתה, ואין בזה כדי לגרוע ולו טיפת דיו אחת מהערכתי לעורך המיתולוגי, טיטאן, שהביט בעיניים רושפות אל כל רגע נתון ואמר: ״עכשיו״.

אמש הלך לעולמו בגיל 92.

אני כותב ״אמש״, אבל מתכוון: ״עכשיו״.

יהי זכרו ברוך.

בצילום: גבריאל מוקד בערב השקת האנתולוגיה של כתב העת המקוון ״דג-אנונימי?״, ברח׳ דיזנגוף בת״א, יוני 2002.