קשה להסביר את תחושת העוצמה שהתפשטה בנו כנערים בני 14-15 למשמע המילים ״

קשה להסביר את תחושת העוצמה שהתפשטה בנו כנערים בני 14-15 למשמע המילים ״פיצוחי שווארמה / הבורסה בורסה״ בשיר הנושא מהאלבום ״מי רצח את אגנתה פאלסקוג״ של נושאי המגבעת. אלה היו שנות ה-90, אין אינטרנט, לאף אחד אין מושג מה זה פיצוחי שווארמה, אבל המסתורין, האופל, המינימליזם והאבסורד היכו בנו בבת אחת ועיצבו אותנו, את האוזן המוזיקלית שלנו, ועבורי אישית את האפשרות לעשות דברים עם מילים.

והנה, 35 שנה לאחר שנכתבו השירים האלה, נפתח מופע המחווה לאלבום האגדי הזה בשיר הזה, וזמר המחווה בוחר לשיר את השיר הזה –בן ה-3 מילים הבודדות – תוך השמטת השורה הראשונה. כלומר: 66% (!) ממילות השיר הושמטו בביצוע לשיר הפתיחה אמש, במופע המחווה לאלבום האגדי של נושאי המגבעת בבארבי. לצערי זה היה רק הסימן הראשון לבאות, הקשות והנוראות.

יהיה קל לכתוב ולזרוק פה ציטוטים ציניים כמו ״מסתבר שכוכב הרוק באמת מת״ או ״וזה לא עושה לי כלום״, אבל לבאסה שהרגשתי אמש אין דבר וחצי דבר עם ציניות. זה היה פשוט כאב על ההחמצה. זה היה מופע ללא ניואנסים. המוג׳ו של התקליט המקורי נעדר ממנו לחלוטין, הקצב הוגבר משמעותית ונגע בפופ, וברוב הביצועים פשוט היה חסר כלי נגינה אחד (גיטרה שניה).

אני לא מתכוון לדבר על הביצועים של האורחים הנכבדים והאהובים (ג׳וני שועלי, אבי בללי, אלי לולאי, טל גורדון, נועם רותם; שעשו את המיטב עם מה שניתן; רותם וגורדון אפילו הפגיזו ככל הניתן), אלא על העדרם של המארחים. שני נושאי המגבעת שנכחו באירוע (אלברט והורביץ) כמעט נעדרו מהמופע כולו. איכשהו היה לי הרושם שהם יופיעו, אבל הם שרו שיר או שניים, בנפרד, ומבלי להחזיק בכלי נגינה. אפילו לא בשביל הנימוס.

דבר אחרון שבא לי לדבר עליו – ובאמת, כמעט שלא היה לי בא לדבר בכלל על המופע הזה – הוא הוידאו שרץ מאחורי הבמה לאורך ההופעה כולה, ונראה כאילו נעשה בידי אדם שבא לחבל בהופעה, בחר את הפרומפטים הגנריים ביותר, וזרק קטעי וידאו שנראים לכל היותר כמו פרסומות להיפרשוק, ולכל הפחות כמו עצלות. בשלב מסויים לא יכולתי להביט על הבמה. הקישור בין המוזיקה שאני כל כך אוהב לבין הזוועה הויזואלית הקלישאתית הזו היה, בהעדר ביטוי אחר, לא לעניין.

למרבה האירוניה ההופעה התחילה בוידאו (מג׳ונרט בידי בינה מלאכותית כמובן) של טראמפ מדבר על הרצח של אגנתה פאלסקוג. זה אולי היה הסימן הראשון לתחושת הפייק שליוותה את ההופעה כולה. מן מבחר שרירותי של טעמי ניינטיז לא קשורים, מתובל במנות קצובות של נושאי המגבעת ככוח מניע עבור מסר שיווקי מסוגנן.

רציתי לסיים את הטקסט הזה במסר חיובי יחסית, משהו בסגנון ״לא איחוד, אבל מאוחדת״, אבל גם אחדות לא לא היתה שם. אתאמץ ואומר ששני השירים האחרונים (״לייב אין בית שמש״ שביצע תמיר אלברט ו״האדמה מקולקלת״ שביצעו אלברט והורביץ ביחד) היו נחמה פורתא, לצד הביצוע הלא רע פלוס פלוס של הורביץ ל״פיקציה״, שכלל את המלל העמום מהתקליט, קטע נפלא.

את התמונה שצירפתי כאן צילמתי כשפתאום נפלה עלי האירוניה הזו – הוידאו של ראשי הרובוטים, קלישאה מגונרטת ב-AI, וקהל שלם שרואה את ההופעה דרך הטלפונים השלופים. היה AI, היו אורחים, היו טלפונים, ואפילו היתה להקה, ועדיין – סליחה, אני לא יכול לשלוט בזה – המוזיקה נותרה אילמת.

[גילוי נאות: שימשתי כגיטריסט לעת מצוא במופע המחווה לרגל 30 שנה לאלבום ״מי רצח את אגנתה פאלסקוג״ שהתקיים בתיאטרון תמונע בנובמבר 2021.]