על הפעם ההיא שלא פגשתי את יאיר גרבוז: אחרי הצבא נרשמתי לחברה של עבודות

על הפעם ההיא שלא פגשתי את יאיר גרבוז: אחרי הצבא נרשמתי לחברה של עבודות מהיום-למחר, וימים ספורים לאחר מכן הציעו לי ג׳וב: לערוך ספירת מלאי במדרשה לאמנות בבית ברל. לא ידעתי מה זה אומר, ולא הייתי בטוח איפה זה, אבל למחרת כבר ישבתי על סיפונו של קו אגד לכיוון כפר סבא עד שנחתתי בבית ברל. כשהגעתי, תקעו לי ביד משהו שנראה כמו מחשבון דיגיטלי עם קורא ברקוד, וההוראה היתה לספור – כסאות, שולחנות, מוטות, ספסלים, סולמות, מברשות; אם יש לזה ברקוד – זה צריך להיספר. כך שוטטתי במדרשה לאמנות בבית ברל, מתוודע לחדרי הציור וסופר שולחנות וכני ציור, עובר בין הכיתות הריקות וסופר לוחות וכיסאות סטודנט, חולף בין המדשאות עד שהגעתי למשרדי ההנהלה, וגם שם הלכתי וספרתי, עד שנתקלתי בדלת ולצדה השלט ״יאיר גרבוז, מנהל המדרשה״. את גרבוז הכרתי אז בעיקר מהטלויזיה. ״אין עם מי לדבר״ היתה פנינה של חכמה וצחוק בטלוויזיה הישראלית, ובתור בחור צעיר התעניינתי בעניין שהיא עוררה בי, מעין סקרנות באשר לעצם העניין עצמו – מדוע הדברים האלה מעניינים, חשבתי, ולמדתי איך ניתן להסתכל על הדברים, וכיצד ניתן לצחוק; על כל פנים, נכנסתי למשרד של גרבוז. במשרד עמד שולחן רחב, כיסאות (או כורסאות, אני לא זוכר, אך בטוח שספרתי), ומול השולחן היו תלויים שלושה ציורי אורך ענקיים. בדיעבד, אני מאמין שהיו אלה עבודות של סטודנט/ית מהמדרשה. אני לא זוכר מה היה מצוייר שם, אבל אני זוכר שהן היו מול השולחן, בהתאמה, מעין טריפטיכון (לא הכרתי אז את המלה הזו), ושהמשרד היה ריק, השולחן נטוש, איש לא ישב על הכסא, רק אני עמדתי שם, מביט בתמונות, בשולחן, במשרד רחב הידיים, כמו בתגלית, וידעתי שגרבוז, אבל לא הייתי בטוח מה בדיוק גרבוז, וגרבוז עצמו גם הוא לא היה שם כדי להסביר, כך שהמשכתי להביט בציורים האלה, בשולחן הזה, בכסאות האלה, בלי לספור, רק להביט, ולומר לעצמי ״אז זה הגרבוז שכולם מדברים עליו״, למרות שזה היה הכל חוץ מגרבוז, ועדיין – הכי קרוב שהגעתי לפגוש אותו.

[צילום: עבודה של יאיר גרבוז מתוך ספרו ״הלוואי והיה לי פתרון יותר טוב״, הוצ׳ המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן]