[כמה מילים על הסינמטוגרפיה של האסון:] אין דרך נעימה לומר את זה: יורים

[כמה מילים על הסינמטוגרפיה של האסון:] אין דרך נעימה לומר את זה: יורים עלינו, ואנחנו מתבקשים לקבל את זה באהבה; סליחה – ב״חוסן״. ממטרים פזורים של פצצות נופלים באופן כמעט אקראי, ואחריהם צצים, כפטריות אחרי הגשם, תיעודי וידאו קצרים. אנו גוללים את קטעי האסון האלה כלאחר יד, אומרים ״שיו!״ – והלאה, לאסון הבא. איפה זה קרה? באמת? ואוו; בוא נאכל צוהריים. אבל בין קטעי הוידאו האלה מתחיל להתחוור קו ברור וישיר אל התודעה הציבורית, תודעה פגיעה, רגישה, חסרת אונים, המבקשת לומר ״אני פה״ ולדרוש איזו הכרה בנוכחותה, באסונהּ. ברשימה הזו אתייחס לשישה מוטיבים בצילומי האסון האלה.

הזדרזות אל מוקד האסון: זהו צילום בסגנון ה״סקופ״, הממהר לדחוף לפריים את הרכב ההפוך, את ענן העשן, את המכתש, השריפה, בניין הרוס, עץ חרוך, צילום חסר סבלנות, אמפתי עד כדי ילדותיות, המתפעל מן ההרס היוצא דופן, ומבקש לזעוק ״זהו הרס יוצא דופן!״. זהו הצילום חטטני, המזדנב אחר הנושא הברור מאליו. זוהי הקלישאה של האסון.

התנועה האגבית: הטלפון מוטה כלפי מטה, בדרך כלל תוך כדי תנועה, תופס רגליים, נעליים, כפכפים, אבן שפה, רבע גלגל, חניה פנויה. בדרך כלל, סוג הצילום הלא מודע הזה הוא בעל האיכות האמנותית ביותר, המייצר מתח דווקא בשל חוסר מודעתו. המצלמה ״רצה״, אבל נושא הצילום – הוא הצלם עצמו, חסר המנוחה, המחפש את הנושא הבא. זהו מתח ״עני״, שלרוב נגזר מסגנון ״הסקופ״ הנ״ל, המזדרז אל הנושא הבא. כדי להמחיש את איכותו של הצילום הזה, אפשר לנסות לדמיין זירת אסון שבא יש רק צילום לא מודע של תנועה; זהו צילום ״לא מעניין״, אך בה בעת נמרץ וחסר נשימה.

סקירה מרחבית: המצלמה מסתובבת על צירהּ כדי לתפוס ״האווירה״ ב–360 מעלות. גם זה סגנון ילדותי המבקש להתפעל מן האירועים ובה בעת מחמיץ את כל האירועים כולם. אין נושא, רק סחרחורת. מאחר שהמצלמה היא בדרך מצלמת טלפון הצילום הסיבובי מטושטש ומטשטש, רומז על הימצאותו של אדם או חפץ באיזור האסון, אך מפספס את נוכחותם באופן משמעותי. הנה מישהו, הנה משהו אחר. זה סוג הצילום השנוא עלי מבין כל השאר. צילום חסר ערך ומתיימר.

הצילום מן המרפסת: אחד הסוגים המעניינים ביותר של צילום האסון, הנוגע במוטיב ההיצ׳קוקי של המרפסת, המרחב המטושטש שבין הפנים לחוץ, שבו אנו מרגישים בבית אך חשופים לאיתני הטבע – להדף הטיל; המרפסת היא המקום שבו אנחנו מחזיקים את המצלמה בביטחון, אך רועדים למשמע או למראה הפיצוץ; אנו צועקים, מתלהבים, מתפעלים, נחרדים, ונסים בחזרה לבית המוגן, במרחק ויטרינה מאיתנו. זהו צילום מציצני, חודרני, פחדני אך בה בעת גם אמיץ ומעט נאיבי – לצאת ולהחזיק מצלמה ולצלם מתחת לשמיים, בתוך הבית, אבל בחוץ; הצלם מכחיש את היותו בן תמותה. מבחינתו, הוא בן-מרפסת. שום דבר לא יכול לקרות לו במרפסת. מבחינתו, הכל קורה מחוץ למרפסת.

מצלמת האבטחה: עוד סוג מעניין של צילום אסון, הנוגע באסתטיקה קולנועית שמזכירה את צילומי הנוף של פיטר גרינאוויי – צילום סטטי ורחב של איזור אקראי – רחוב, שדה, הרים – מעין מדיטצייה מיינדפולנסית המתבוננת במרחב ומקבלת אותו כמו שהוא; הפריים לא מעניין – וזה מה שמעניין בפריים. את השלווה המיינדפולנסית מנסה להפר פיצוץ אקראי בשטח פתוח, גג של בית, אך הפיצוץ קורה והמצלמה לא זזה, המיינדפולנס נשמר. ההתרסקות בלתי נמנעת, והמצלמה מצלמת; אין קריאות ״ווי!״ או ״זה פה!״ או ״אמאל׳ה!״ – המצלמה שותקת ונוכחת. זהו צילום הגובל במה שכינה דארווין absolute ignorance – חוסר אמפתיה מוחלט ככוח המניע של הפריים.

פעולות ההצלה: אולי הצילום הכי אנושי ודינמי, ובה בעת – מעורר את תחושת חוסר האונים אצל הצופה עד כאב. הטיפול באסון לאחר שקרה – כבאי משקה רכב חרוך; זהו צילום של הביורוקרטיה של הנזק. אין פה סיכוי לשינוי, זה המצב, ועלינו לקבל אותו. זהו סוג הצילום מפחיד, המזכיר לנו שכן חוסן, לא חוסן – אנו בני תמותה, והאקראיות של נפילת הטילים על ראשינו היא אבסורד; בקלות היינו יכולים להיות הנושא של הצילום הזה. אבל אנחנו מכחישים וגוללים הלאה. זהו סוג הצילום ״המשעמם״ ביותר, דווקא משום שהוא האנושי ביותר.

כמובן, ישנן עוד הרבה תופעות ומוטיבים בצילום האסון. ברשימה הזו התייחסתי לכמה מרכזיים שזיהיתי; כמו כן – החלטתי שלא להתייחס במפורש לז׳אנר השכיח ביותר – הז׳אנר הדוקומנטרי – של ראיונות השדה, דחיפת המצלמה בפרצופם של נפגעי האסון. אין בכוונתי לשפוט את הצילום הזה, כיוון שאין בכוונתי לשפוט או להעריך (או להתיימר להעריך) את מצב התודעה של נפגעי אסון שכזה.

מלה לסיום: במצב ההיפותטי שבו המלחמה תמשך לנצח, מעניין אם היינו מפנימים את הסינמטוגרפיה של האסון כמרחב יצירה לגיטימי, בדיוק כפי שאנו מקבלים את הקולנוע כמבע על המציאות היומיומית שבה אנו חיים. אם במקום ענן עשן היינו רואים עלים רוחשים ברוח ומתרגשים. במקום מכתש – אגד ציפורים מתפזר בבהלה היה מבהיר לנו את הנקודה. במקום צילום חטטני מהמרפסת היה הצלם עובר למצלמת סלפי ומצלם את עצמו מביט את האסון המתרחש, שותק, במונולוג שכולו מבע פנים טראגי, חסר יכולת לפעול, כלוא.